לאחר כיבוש השטחים, ב-1967, הכריזה ישראל על הגדה המערבית ועל רצועת עזה כשטחים סגורים, אשר כל כניסה ויציאה מהם כפופה לאישור מפקד צבאי. בעקבות מיפקד אוכלוסין שערכה ישראל בשטחים לאחר מכן, ניתנה תושבות קבע בשטחים לכל אדם מעל גיל 16, אשר התגורר בשטחים ואשר נכח בהם בעת עריכת המפקד. ישראל שללה את הזכות להתגורר בשטחים מכל תושבי השטחים אשר לא שהו בהם בעת עריכת המפקד. מדובר בלמעלה מ-300,000 פלסטינים אשר גורשו מהשטחים או עזבו אותם במהלך מלחמת 1967 או מיד לאחריה (רובם לירדן), או בכאלה אשר שהו בארצות אחרות בעת המלחמה.

גם מי שקיבל מעמד של תושב קבע, עלול היה לאבד אותו. ישראל נהגה, בין היתר, לשלול את מעמד התושבות בשטחים מתושבים אשר שהו מחוץ לשטחים לתקופה של למעלה משלוש שנים בלי לחדש את רישיונות היציאה שלהם. במהלך השנים שללה ישראל על בסיס זה את תושבותם של למעלה מ-100,000 איש.

מאז כיבוש השטחים טענו נציגי המדינה כי אישור בקשות לאיחוד משפחות מהווה בעיה "בעלת השלכות ביטחוניות", מבלי שטרחו לפרט מהן ההשלכות הללו. אולם, מדבריהם של נציגי המדינה עולה כי הסירוב האמיתי לבקשות לאיחוד משפחות נועד לשרת מטרה דמוגרפית מובהקת: למנוע את גידולה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים באמצעות הגבלת הגירה של בני זוג אל השטחים ולעודד הגירה של משפחות אל מחוץ לשטחים.

שלילת הזכות להתגורר בשטחים ממאות-אלפי פלסטינים גרמה לפיצולן של משפחות פלסטיניות רבות. נישואים בתוך המשפחה המורחבת הם תופעה נפוצה בחברה הפלסטינית ודפוסים אלה הוסיפו להתקיים גם כאשר גבולות מדיניים הפרידו בין בני המשפחה. בקרב תושבי השטחים קיים שיעור גבוה של קשרי נישואין עם פלסטינים מאותה משפחה מורחבת המתגוררים בחו"ל, בהם פליטי 1967 וצאצאיהם של פליטי 1948. נישואין כאלה הם חלק משגרת חייה של כל משפחה כמעט בשטחים.