עדות: מורה תושב הבקעה נתקל בעיכובים יומיומיים במחסום בדרכו לעבודה ובחזרה, אפריל 2011

אני תושב ברדלה ויש לי תואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת אל-קודס הפתוחה בטובאס. אחרי שסיימתי את הלימודים האקדמאיים קיבלתי משרת הוראה בבית הספר אל-עקרבאנייה. אחר-כך לימדתי בבית הספר בטאמון ולפני שנתיים עברתי ללמד בבית ספר תיכון לבנים בכפר א-תיאסיר. כל שלושת בתי הספר האלה נמצאים מערבית למחסום תיאסיר ואני צריך לעבור בו כל יום, בבוקר ואחר הצהריים.

בגלל שהמעבר דרך מחסום תיאסיר לכיוון מערב לוקח בין רבע שעה לשעה אני יוצא כל יום מהבית בסביבות השעה 06:15-06:00 בבוקר כדי לא לאחר לעבודה. החיילים במחסום לא עושים חיפוש במכוניות שיוצאות מהבקעה, ורק בודקים את תעודות הזהות של הנוסעים. בכל זאת, יש לפעמים עיכובים שקשורים במצב הרוח של החיילים שמאיישים את המחסום באותו יום, במצב הביטחוני ובאורח התור. כל יום אני מגיע לבית הספר בשעה אחרת, אבל בגלל שאני יוצא מהבית מוקדם מאוד אני לא מאחר בדרך כלל.


מחסום תיאסיר בבקעת הירדן. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 26.12.10.

קורה, לעיתים רחוקות שסוגרים את המחסום לגמרי. בשנה שעברה קרה לי פעם  שהגעתי למחסום והוא היה סגור. נאלצתי לנסוע דרך מחסום אל-חמרא, משם לטובאס ומשם לא-תיאסיר. אחרתי מאוד לבית הספר והנסיעה עלתה לי הרבה כסף.

הבעיה העיקרית בשבילי היא הדרך חזרה הביתה. נהלי הבידוק והחיפוש במחסום למי שנכנס לבקעה יותר מחמירים. החיילים במחסום מכריחים את הנוסעים לרדת מהמכוניות, לחכות לבידוק אישי ולעבור במחסום ברגל. התהליך הזה לוקח הרבה זמן, לפעמים כמה שעות, במיוחד אם יש פעילות ביטחונית או מצב של כוננות. גם כשהחיילים אוכלים צהריים ההמתנה מתארכת. הם מפסיקים את העבודה ואנחנו עומדים צריכים לעמוד במחסום תחת השמש או בקור, עד שיתירו לנו לעבור. לפעמים אנחנו יכולים לחכות בתוך המכוניות.

כשנכנסים לבקעה, כלי הרכב שמגיעים למחסום עומדים בתור, ואז הנוסעים במכונית שתורה הגיע צריכים לרדת ולחכות שהחיילים יקראו להם להתקדם למחסום ויעשו עליהם חיפוש.

בחורף אנחנו עומדים לפעמים בגשם עד שהחיילים קוראים לנו להתקדם, ובקיץ, כשיש תור אורך אנחנו נאלצים לשבת הרבה זמן במכונית החמה, לפעמים שעה או שעתיים, וזה מאוד מעייף. החיילים לא מרשים לנוסעים לרדת לפני שמגיע התור שלהם להיבדק.

במחסום אין שירותים, וכשצריכים לחכות הרבה זמן זה מלחיץ אנשים וגורם לפעמים למצבים מביכים.

ההתנהלות של המחסום משתנה בהתאם ליחידה של החיילים שמאיישת אותו ושונה גם מחייל לחייל. למשל, כשאנחנו שבעה אנשים במכונית, לפעמים החיילים מרשים לנו להיכנס במכה אחת דרך המחסום, ולפעמים הם מורים לנו להיכנס אחד אחרי השני וזה יכול לקחת הרבה זמן. כמו שאמרתי, זה תלוי במצב הרוח של החייל. לכן, בדרך חזרה מהעבודה, לפעמים אני מגיע הביתה בשעה 13:00, לפעמים בשעה 15:00 ולפעמים מאוחר יותר. אף פעם אי אפשר לדעת. זה מאוד מתסכל אותי וגם בבית אף פעם לא יודעים אם לחכות לי לארוחה.

אני מרוצה מהעבודה שלי בבית הספר אבל אני סובל מאוד מהחצייה היומית של המחסום. גם אשתי והבנים שלי סובלים מהמצב. בכל פעם שאני מתעכב הם דואגים ומתקשרים אלי לוודא שאני בסדר. אני חושב הרבה על החלפת מקום עבודה בגלל זה, אבל אין עוד הזדמנויות עבודה אחרות באזור ואין לי ברירה אלא להמשיך ולקוות שהמצב ישתנה. 

 

ח'יירי חסן רשיד סוואפטה, בן 47, נשוי ואב לחמישה, הוא מורה תושב ברדלה שבמחוז טובאס. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב ב-6.4.2011 בבית הספר בכפר תיאסיר.