עדויות

אני ממשפחה בדואית מאזור אל-ג'יפתליק משבט סעאיידה. בשנת 1930 המשפחה שלי השתקעה באזור א-זור על הגדות המערביים של נהר הירדן ועסקה ברעיית צאן ובחקלאות. היה שם שפע של מים. בהתחלה הם עיבדו קרקעות של חקלאים אחרים תמורת חלק מהיבול ואחר-כך קנו חלק מהן וגם שכרו 500 דונם מהממשלה הירדנית ועיבדו אותם. היו לנו שם חיים טובים של שפע.

בשנת 1967, כשישראל כבשה את הגדה, הייתי בן שבע.  שני שליש מהמשפחה שלי עברה לגדה המזרחית בגלל המלחמה. אבא שלי היה בין אלה שנשארו, אבל ישראל השתלטה על 500 הדונמים ששכרנו מהממשלה ועיבדנו כבר שבע שנים ואסרה עלינו להגיע אליהם. איבדנו אותם ואת הסיכוי שהם יעברו לבעלות שלנו. היום יש שם מטעי דקלים של ההתנחלות יפית.

בשנת 1968 הישראלים אסרו עלינו להיכנס גם לאדמות שהיו בבעלות שלנו והוציאו צו צבאי להעברה שלנו מהאזור. הצו חל על אלף תושבים בערך משלושה שבטים. שבט אחד ברח לירדן, ואת השבט שלנו ועוד אחד העבירו לכפר אל-עוג'א. 

מימין: עין אל עוג'א החרב היום. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11. משמאל: עין אל-עוג'א בימים יפים יותר. צילום: איתמר גרינברג. 

מימין: עין אל עוג'א החרב היום. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11. משמאל: עין אל-עוג'א בימים יפים יותר. צילום: איתמר גרינברג. השתקענו פה בבתים של אנשים שעזבו בגלל המלחמה, והמשכנו לעבוד בחקלאות. הקרקע הייתה פורייה והיה שפע של מים, במיוחד במעיין אל-עוג'א. בהתחלה קיבלנו היתרים ורישיונות מהמושל הצבאי לקטוף את פירות העונה מהאדמות הפרטיות שלנו שנאלצנו לנטוש, אבל זה נפסק אחרי ארבעה חודשים. היום יש שם מטעי דקלים של התנחלויות ואסור לנו להגיע לשם. אחר-כך התחלנו לעבד אדמות של חקלאים מהכפר אל-עוג'א - תמורת חלק מהיבולים.נו קרקעות ממזרח לכביש 90, וגידלנו את כל סוגי הירקות וגם בננות ואבטיחים. התבססנו בעיקר על מים ממעיין אל-עוג'א. בשנות השבעים והשמונים השווקים של ירדן נפתחו בפנינו וייצאנו לשם עשרות משאיות של תוצרת חקלאית. התפרנסנו יפה והעסקנו בין עשרה לעשרים פועלים עונתיים. רמת המחיה שלנו הייתה גבוהה מאוד ושלחנו את הילדים שלנו לבתי ספר ולאוניברסיטאות. התחלנו לבנות בתים מבלוקים ומלט, בלי יסודות או חגורות בטון, כי הצבא הישראלי לא נתן לנו רישיונות בנייה.

המצב הכלכלי המשיך להיות יציב וטוב עד לתחילת שנות התשעים, ואז התחלנו להרגיש ירידה בכמות המים בגלל קידוחים ישראלים. הקידוחים התחילו כבר בשנות השבעים אבל בשנות התשעים הם התגברו והתחלנו להרגיש את ההשפעה שלהם עלינו. המעיין התייבש לתקופות ארוכות וזרימת המים בתעלת אל-עוג'א נחלשה והצטמצמה לעונת החורף בלבד, מינואר עד אפריל. המים הספיקו לגידול תירס, וזה מה שגידלנו מאז. הקרקע לא מעובדת רוב השנה, עד לעונת התירס. זה צמצם מאוד את ההכנסות של המשפחה - מממוצע של ארבעים אלף דינרים לשנה לעשרת אלפים דינרים לשנה. ההוצאות על הזריעה, ההדברה, הדשנים והכלים, יותר גדולות מההכנסות והיינו מוכרחים לקחת הלוואות בשביל לחיות. נכנסתי לחוב של 30,000 שקל.

לפני שלוש שנים נאלצתי להוציא את הבנים הגדולים שלי סאמי ואוסאמה מהתיכון כדי שיעזרו לי לפרנס את המשפחה. הם הלכו לעבוד בחקלאיות בהתנחלויות בבקעה. אני בעצמי לא עובד כבר שנתיים. עזבתי את העבודה בחקלאות כי היא כבר לא כדאית. הספיקו לי ההפסדים והחובות  

הילדים שלי נולדו לתוך הזמנים הקשים והם לא הכירו את התקופה הטובה של המשפחה שלנו. אני לוקח את הבן הקטן שלי לאזורים שבהם היינו מגדלים כל מיני גידולים  ומספר לו איך המים של אל-עוג'א הגיעו בשפע, והוא לא מאמין לי. מה שהוא רואה זה מקום מדברי ויבש.

פעם יכולנו להתחרות בחקלאים הישראלים. היום אנחנו כמו קבצנים, מחכים לטנדר של הירקן שמסתובב באל-עוג'א כדי לקנות ממנו קילו ירקות. פעם היינו נותנים מתנות לתיירים שהגיעו לביקורים והיום אנו מקבצים נדבות. זה שברון לב אמיתי.

עדותו של חוסיין מוחמד חסן סעאיידה, בן 51, נשוי ואב לשישה, הוא חקלאי מובטל, תושב אל-עוג'א, במחוז יריחו שבגדה המערבית. את עדותו גבה איאד חדאד ב-21.9.10 בכפר אל-עוג'א.