מייסון אל-חאג' וארבעת ילדיה חיים בעזה, הרחק מבעלה העובד בגדה המערבית, שאותו זכו לראות רק פעם אחת מאז שנת 2008

מייסון אל-חאג' עלי

אני גרה עם ארבעת הילדים שלי, איה, בת 11, אינאס, בת 8, מוחמד, בן 6 וראמי, בן 5 בדירה בשכונת א-שיח' רדוואן בעזה. בעלי, איברהים עבד במפעל-מתפרה בעיר עזה והשתכר 1,500 ש"ח בחודש, אבל אחרי השתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007 המעברים נסגרו והעבודה במתפרה שבה הוא עבד הופסקה. בעלי הפך למובטל. כדי להתסדר מכרנו תכשיטי הזהב שקיבלתי בחתונה, וקיבלנו 1,000 דינאר (כ-5,000 ש"ח). מדי פעם בעלי הצליח לעבוד כנהג מונית, אבל החיים שלנו הפכו להיות קשים מאוד.

בתחילת שנת 2008 איבראהים נסע למצרים כדי לעבוד שם בתפירה, אבל השכר היה גרוע והוא נשאר שם רק חודשיים. הוא חיפש הזדמנות לעבודה מחוץ לרצועה.

באפריל 2008 איבראהים קיבל הפנייה לניתוח להסרת אבנים בכליות בבית החולים ברזילי באשקלון. הוא עבר את הניתוח ואז נסע לגדה המערבית כדי לחפש עבודה. הגיס של בעלי גר בגדה ועובד במשרד האוצר ברמאללה. בעלי והגיס שלו פתחו ביחד מתפרה ברמאללה. בעלי מביא בדים מישראל ותופר ואחר-כך מעביר הסחורה לסוחרים ולחנויות בישראל. הוא גר עכשיו ברמאללה ויש לו הכנסה טובה. כל חודש הוא שולח לי ולילדים סכום של 2000- 2500 ש"ח. בשנת 2010 בעלי הגיש בקשה לשנות את הכתובת שלו לגדה. אחרי שנתיים בערך הוא קיבל תעודת זהות חדשה עם כתובת ברמאללה והשהייה שלו שם הפכה להיות חוקית.

אינאס וראמי חאג' עלי, שניים מילדיהם של מייסון ואיבראהים. צילום: באדיבות המשפחה
אינאס וראמי חאג' עלי, שניים מילדיהם של מייסון ואיבראהים. צילום: באדיבות המשפחה

הוא הגיש בקשת איחוד משפחות בשבילי ובשביל הילדים, כדי שנבוא לגור איתו בגדה, אבל עד היום הוא לא קיבל תשובה מהרשויות הישראליות. ניסיתי להגיש בקשה כדי לבקר אותו לכמה ימים אבל הפקידים במשרד לעניינים אזרחיים בעזה הודיעו לי שנוכל להגיש בקשה כזאת רק אם בעלי ישלח לנו דוח רפואי מפורט שמעיד על המצב הרפואי שלו אבל אז הסיכוי לקבל אישור הוא קלוש.

בעלי אמר שיבקש דו"ח רפואי על המצב שלו. הוא סובל עדיין מאבנים בכליות. בעבר הוציאו אבן מאחת הכליות שלו אבל הבעיה לא נפתרה ומדי פעם מאשפזים אותו. יש לו כאבים כל הזמן והוא לוקח באופן קבוע משככי כאבים. אם הוא אוכל משהו שיש בו אפילו טיפת מלח הוא סובל מאוד ולוקח כמה ימים עד שהמלח יוצא מהכליות שלו. הוא צריך עוד ניתוח ובשביל זה אני צריכה להיות לצדו, ללוות אותו ולטפל בו. אחרי הניתוח הוא יצטרך לנוח לפחות חודשיים. קשה לי להיות רחוקה ממנו. אני דואגת לו כל הזמן, במיוחד כשיש לו כאבים חזקים.

אני מגדלת את הילדים לבד . הם תמיד שואלים על אבא ומתי נוכל לגור איתו. הם חולמים שיוכלו לראות אותו מדי יום, לצאת איתו לבילויים ולשחק איתו, וקשה להם במיוחד באירועים משפחתיים.

כשהם רואים את הדודים שלהם משחקים עם בני הדודים הם שואלים אותי למה אבא לא נמצא איתם ומשחק

איתם כמו הדודים. הם תמיד מרגישים בדידות ולפעמים גם פחד בגלל שאבא שלהם לא איתם. אני כל הזמן חיה במתח ודאגה בגלל שהוא רחוק. אני חולמת שנהיה ביחד ונפסיק לחיות דרך שיחות טלפון. החיים שלנו מלאים בגעגועים, מתח ודאגה בגלל הפירוד.

מרים, אמא של בעלי חלתה בסרטן בכיס המרה. במארס השנה המצב שלה החמיר וחששנו שהיא עומדת למות. ב-10.3.2013 בעלי הגיש בקשה לאישור ולבקר אותה בעזה, אבל הרשויות הישראליות דחו את הבקשה. ב-15.3.2013 אמא שלו נפטרה. היא הייתה רק בת 69. בעלי פנה ללשכת הקישור ומסר להם שאמא שלו מתה. הם ביקשו ממנו לצרף לבקשה שלו הודעת פטירה והוא עשה את זה. אחרי כמה ימים הוא קיבל אישור. ארבעה ימים אחרי שחמותי מתה בעלי הגיע לעזה עם היתר לביקור של שבוע.

זה היה שבוע של רגשות מעורבים – עצב עמוק על המוות של אמא שלו, שממנה הוא לא הספיק להיפרד, ושמחה בגלל שהוא סוף סף הגיע אלינו. חיינו ביחד שבוע. אכלנו ושתינו ביחד, ויצאנו ביחד לטייל. הילדים נצמדו אליו והיו מאושרים. הם כל הזמן רק רצו לעשות איתו דברים. זה היה שבוע מקסים. זה נמשך עד יום שני, 25.3.2013, ואז הוא היה חייב לחזור לגדה המערבית. כשהוא הגיע למחסום ארז הוא גילה שהוא סגור בגלל החג, ובמשרד הקישור הפלסטיני אמרו לו לחזור ביום רביעי, 27.3.2013. כשהוא חזר הביתה כולנו שמחנו מאוד שיהיו לנו עוד יומיים איתו. הילדים קנו עוגות כדי לחגוג את הארכת הביקור שלו.

ביום רביעי, 27.3.2013 איבראהים נסע בחזרה לרמאללה והעצב והגעגועים חזרו. אנוחנו חולמים שנוכל לעבור לרמאללה ולחיות איתו כמו משפחה.

מייסון יוסף עבד אל-האדי אל-חאג' עלי, בת 33, היא אם לארבעה ותושבת העיר עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח ב-4.4.13 בביתה.