עדותה של בסמה מנסור, בת 48, שנפצעה בפניה מירי של חיילים ב-12.2.04 כשהייתה בתוך ביתה בשכם

ביום חמישי, 12.2.04, בערך בשעה 12:30 בצהריים, הייתי בבית עם הנות שלי. חלקן שיחקו בחצר הבית ואני הכנתי אוכל וערכתי את השולחן לארוחת הצהריים. שמעתי קולות של ירי והבת שלי, ניבין – שהיום היא בת 25 ואז הייתה בת 13 – אמרה לי שיש בחוץ חיילים. התקרבתי לחלון של הסלון, שמשקיף על חצר הבית, וכשהייתי במרחק של כמטר מהחלון הרגשתי כאב חזק בפנים, מצד ימין. נפלתי ארצה. ניבין התיישבה על הרצפה, כיסתה את אוזניה והתחילה לצרוח ולבכות. בני עלאא – כיום בן 27 ואז בן 14 – נכנס יחד עם קרוב משפחה שלנו, שעבד אצלנו בבניית הקומה השניה וירד כששמע את הצעקות.

בחוץ היו הרבה חיילים, והם דרשו מכולם לצאת מהבית. קרוב המשפחה שלנו עזר לי לצאת והחיילים השכיבו אותי על האדמה בחוץ וניסו להגיש לי עזרה ראשונה. דיממתי כל הזמן והחיילים לא הצליחו לעזור לי. בסוף הם הרימו אותי על אלונקה והלכו מרחק של כמאתיים מטרים, שם המתין אמבולנס פלסטיני. זה היה כבר יותר משעה אחרי שירו בי.

באמבולנס איבדתי את ההכרה והתעוררתי אחרי יותר משבועיים בטיפול נמרץ של בית החולים רפידיא שבשכם. הייתי ארבעים ימים בטיפול נמרץ וכמה פעמים במהלך התקופה הזו אירע לי דום לב. הרופאים לא היו אופטימיים לגבי הסיכוי שלי לצאת מזה בחיים. הייתי מוטלת במיטה כמו בול עץ. שמעתי הכל, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות שום פעולה. לא יכולתי לראות, או לדבר או לזוז. היו לי שבר בחיך, קרעים בעצב הראשי בפנים וכמה רסיסים בצוואר ובראש. לא יכולתי לאכול בכלל והזינו אותי דרך הווריד. סבלתי גם מאובדן זמני של הזיכרון. אפילו לא זכרתי את הילדים שלי, לפעמים זכרתי רק את חלקם. שכחתי גם את פסוקי הקוראן.

אחרי ארבעים יום העבירו אותי למחלקת נשים ומשם, אחרי כעשרים יום נוספים, העבירו אותי לבית חולים בבית ג'אלא, לטיפולי פיזיותרפיה ושיקום. ישבתי על כיסא גלגלים אבל לא יכולתי להניע אותו או לשבת עליו בכוחות עצמי. הייתי משותקת לגמרי והייתי צריכה שיעשו בשבילי הכל – שיושיבו אותי עליו, שיובילו אותי, שיאכילו אותי. אפילו הייתי עם חיתולים כי לא יכולתי להגיע לבדי לשירותים. בזמן שהייתי בבית ג'אלא מצבי השתפר קצת, וכאשר השתחררתי מבית החולים אחרי כחצי שנה כבר יכולתי ללכת, אם כי בקושי. קמתי מהמיטה רק כדי ללכת לשירותים.

כשהייתי מאושפזת בבית החולים בבית ג'אלא, יצאתי הביתה מדי חודש לכמה ימים. בכל פעם שחזרתי הביתה מצבי היה מתדרדר בגלל התסכול מזה שאני לא יכולה לעזור לילדים שלי. הם היו זקוקים לי, אבל לא יכולתי לעשות בשבילם כלום: לא להאכיל אותם, לא להחליף להם את הבגדים ולא לרחוץ אותם, כלום. הייתי בוכה כל הזמן.

כשהגעתי לבית ג'אלא התחלתי לאכול, אבל בחודשים הראשונים אכלתי רק דייסות בגלל שהיו לי קרעים וכמה שברים בחיך. גם איבדתי כמה שיניים וחלק מהלשון כתוצאה מהפגיעה. הפגיעה בלשון היתה חמורה מאוד ועד היום אני לא מסוגלת לדבר היטב. אני גם לא מסוגלת ללכת כמו שצריך, ולכן אני זקוקה לעזרה בתנועה בתוך הבית. אני לא מסוגלת להתקלח או להתלבש באופן עצמאי. אפילו את כיסוי הראש שלי אני לא יכולה לשים בעצמי. שום איבר בגוף שלי לא פועל כראוי – לא הרגליים, לא הידיים, לא הפה ולא העיניים. אני אמנם מצליחה לראות קצת, אבל לא בצורה ברורה והרבה פעמים אני מועדת ונופלת. אני גם סובלת עדיין מכאב ראש חזק, בגלל הרסיסים שנשארו בתוכו.

כשנגמרו הטיפולים בבית ג'אלא חזרתי הביתה. זה היה יותר משנה אחרי הפגיעה. הבן הבכור שלי, דיאא, היה אז בן 17 והוא היה במעצר יחד עם אביו מאז היום שבו נפגעתי. כל מה שקרה לי היה בגלל שהם רצו לעצור את בעלי. הוא הועמד למשפט וגזרו עליו ארבע שנות מאסר ועל הבן שלי – שלוש שנים.

הבעיה הכי גדולה שנתקלתי בה כשחזרתי הביתה היו הבקרים. הילדים הגדולים שלי היו הולכים לבית הספר ואני הייתי נשארת לבד עם הקטנים – איבראהים בן חמש, עפיפה בת ארבע ומוסטפא בן שלוש. יכולתי רק להסתכל עליהם, עד שאחת השכנות הגיעה והכינה להם ארוחת בוקר, האכילה אותי ועזרה בכמה מעבודות הבית. זה המצב עד היום. אם מישהי מהשכנות לא מגיעה, אנחנו נשארים בלי אוכל עד שהבנות חוזרות מבית הספר. מה שהשתנה מאז הוא שהבנות שלי גדלו. חלפו 12 שנים מאז האירוע האיום ההוא. שתיים מהבנות שלי התחתנו, ונותרה עפיפה בת ה-17, שהיא תלמידה בכיתה י"א. היא עושה את רוב עבודות הבית ושתי הבנות הנשואות מגיעות כמעט בכל יום כדי לעזור לה ולרחוץ ולהלביש אותי.

תודה לאל שבעלי התחתן עם אלמנתו של אחיו כמה שנים לפני שנפגעתי כדי לגדל את אחייניו היתומים. הוא מבלה את רוב זמנו בביתו השני, אצל אשתו השנייה. בשביל מה שהוא יישאר בבית עם אשה נכה לגמרי, שלא מסוגלת אפילו ליהנות משתיית כוס קפה יחד עם בעלה? אני כל כך מתגעגעת לשבת לשתות קפה ביחד אתו, אבל אני לא מסוגלת להכין קפה אפילו לעצמי או לשתות קפה בעצמי. הרבה פעמים הקפה או התה נשפכים עליי, ואפילו האוכל, כי אני לא שולטת בתנועת הידיים שלי, הן רועדות כל הזמן.

החיילים הרסו את חיי והפכו אותם לגיהנום, אני מייחלת למוות מאה פעמים ביום. כשחזרתי מטיפולי הפיזיותרפיה בבית ג'אלא, הילדים שלי אמרו לי "את לא אמא שלנו, הם החליפו אותך". כשדיברתי, הם לא הבינו מה אני מנסה לומר, והיו לי התקפות של זעם ובכי. הם היו קטנים ולא הצליחו להבין מה קרה לי. אני מרגישה כאילו אש בוערת בתוכי כשאני רואה שהילדים צריכים אותי ואני לא מסוגלת לעזור להם ולתמוך בהם. במקום זאת, הם אלה שנאלצים לתמוך בי ולעזור לי בכל דבר. זה מצב קשה ואכזרי מאוד.

מה לעשות? כך רצה הגורל. לפני שנפצעתי אהבתי לעשות תספורות לילדים שלי, לא שלחתי אותם למספרות. הייתי מעצבת לבנות שלי את השיער לפני אירועים וגם כשהלכו לבית הספר. אהבתי גם את עבודות התפירה, הרקמה והחרוזים. הייתי תופרת לילדים שלי בגדים יפים, שהתגאיתי בהם לפני קרובי המשפחה והשכנים. אבל כל זה כבר זכרונות מעבר שלא יחזור. לא נשאר לי כלום חוץ מאשר הזכרונות האלה. אהבתי לעשות הכל לבד, בלי עזרה או תמיכה של אף אחד. והיום אני זקוקה לאחרים בכל דבר. זה מה שכואב לי הכי הרבה.

חלמתי על משפחה גדולה, מלאת חיים, מאושרת, עם ילדים שמחים מקפצים ורצים ברחבי הבית, ואמא נלהבת שרצה אחריהם, משחקת איתם, מרימה אחד מהם, לוחשת באוזן של השנייה, מכינה מטעמים וממתקים כדי לשמח את הילדים שלה. ואכן, נולדו לי עשרה ילדים, שלוש בנות ושבעה בנים – אבל כשהם היו בגילאים שבהם הם הכי נזקקו לי, הפכתי אני לזקוקה לעזרתם.

בסמה מוחמד טלב מנסור, בת 48, היא תושבת שכם, נשואה ואם לעשרה. את עדותה גבתה עדותה גבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-23.8.16.