עיישה איבראהים, בת 36, מספרת על עבודתה כנפחית בעזה

אני גרה עם בעלי ועם הילדים שלנו, שש בנות ובן קטן, בדירה שכורה בשכונת שיח' רדוואן בעיר עזה. עברנו לדירה הזאת לפני שנה, ושכר הדירה משולם על-ידי ארגון צדקה. לפני זה גרנו באוהל ובמחסן מסחרי.

אני ובעלי עובדים כנפחים. אנו אוספים פסולת מתכת מהרחובות ומבתים הרוסים ונטושים, ולפעמים גם קונים מתכות. אנו מעבדים את המתכת ומייצרים סכינים, גרזנים, חרבות לקישוט, לולאות לקשירת צאן, ועוד כל מני דברים.

עיישה איבראהים בעבודתה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.1.16
עיישה איבראהים בעבודתה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 1.3.16

אנחנו עובדים ביחד בבית המלאכה, ואני מוכרת את המוצרים בדוכן בשוק פיראס בעיר עזה. ההכנסה היומית שלנו לא עולה על 20-10 שקלים, ולפעמים אני לא מצליחה למכור כלום כל היום. כל כלי שאנחנו מכינים לוקח בערך שלושה ימי עבודה, ונמכר בחמישה עד שבעה שקלים. אני עומדת בדוכן בשוק משבע בבוקר ועד ארבע אחרי הצהרים, בכל יום, ואז חוזרת הביתה, נחה קצת, ועוזרת לבעלי בעבודה. העיבוד והכיפוף של הברזל בעזרת פטישים לוקח הרבה זמן ומצריך סבלנות. זו עבודה מסוכנת, כי צריך להחזיק בידיים את הברזל כשמכניסים חלק ממנו לאש, והוא מתחמם מאוד, וכמכים בברזל החם עם הפטיש יש ניצוצות של אש ולפעמים חתיכות ברזל שעפות עליך. בנוסף, העבודה גורמת לכאבים בידיים ובגב. בעלי ירש את המקצוע הזה מאבא שלו, וזה כל מה שאנחנו יודעים לעשות.

אני באה ממשפחה של פליטי 1948, ונולדתי במצרים, ובעלי גם הוא ממשפחה כזאת. לשנינו אין תעודות זהות, רק תעודות פליט ממצרים. התחתנו במצרים לפני 21 שנה, כשהייתי בת 15. גרנו בסיני, ואני התחלתי כבר אז לעבוד עם בעלי בנפחות. בשנת 2011, אחרי המהפכה במצרים, המצב הביטחוני בסיני נעשה מאוד קשה. בעלי לא היה יכול להגן עלינו ובמיוחד על הבנות, והחלטנו לעבור לעזה. אין לנו משפחה ברצועה, ולא היה פה אף אחד שהכרנו ויכול היה לעזור לנו. ההתחלה שלנו פה הייתה מאוד קשה. נאבקנו ועבדנו בפרך בשביל כל פת לחם למשפחה, והמצב לא השתפר בהרבה.

כשהגענו לעזה גרנו במשך שנה שלמה במחסן מסחרי, שבו גם עבדנו. המחסן לא היה מצויד למגורים, ולא ספק הגנה טובה מקור או מחום. ישנו ליד השירותים, עם ריח של ביוב. הבערנו אש בתוך המחסן, והחום והעשן גרמנו לנו לבעיות במערכת הנשימה. עכשיו שנינו סובלים מקוצר נשימה ומבעיות בריאות אחרות שנובעות מהעבודה: סדקים בעור הידיים, כאבים עצביים קשים בידיים וברגליים וגם אבדן תחושה בידיים. תרופות וטיפולים לא ממש עוזרים ואין ממש דרך לשפר את המצב חוץ מהחלפת מקצוע.

אחר-כך עברנו לאוהל, ואז לדירה הזאת. מאז שאנחנו פה יש לנו בית מלאכה באוהל, מפני שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכור מקום, כי זה היה עולה לנו יותר מאלף שקלים לחודש.

חלק מהמוכרים בשוק מרחמים עליי כשהם רואים שאני לא מצליחה למכור ונותנים לי קצת ירקות, כדי שיהיה לנו מה לאכול. לפעמים ממש אין לנו מה לבשל, ודברים כמו עוף או בשר אנחנו אוכלים רק פעם בחודש. אפילו הרהיטים בבית הם תרומה מאנשים. הבנות שלי הפסיקו ללכת לבית הספר כי אני לא יכולה לתת להן דמי כיס יומיים, וזה מביך אותן בפני החברות שלהן. כל היום הן מחכות שאחזור הביתה כדי לאכול. הן מחכות מהבוקר עד שאני חוזרת הביתה, בסביבות 16:00, ומכינה ארוחה דלה עם הירקות שקיבלתי. אין לנו כסף לגז, ולכן אנחנו נאלצים להדליק פה תנור עם אש לבישול ולחימום בתוך הדירה, והיא מלאה בריח של עשן ומחניקה.

אני מרגישה שאנחנו חיים בעליבות מוחלטת והשפלה. שאיבדנו את הכול ועצוב לי על המשפחה שלי. החיים שלנו שחורים מעשן ופיח, בבית ובעבודה, והעתיד נראה שחור גם הוא.

עיישה עלי חסין איבראהים, בת 36,  היא נפחית ואם לשבעה ילדים תושבת העיר עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח, ב-16.2.16, בביתה

יום האישה 2016

הביקוש למקומות עבודה ברצועת עזה הוא עצום ושיעור האבטלה בה מגיע לכ-40%. הסיבה העיקרית לכך היא המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה למעלה מעשר שנים. לכבוד יום האישה דיברנו עם שלוש נשים - נגרית, נפחית ועובדת בדוכן בשוק הירקות - שמנסות לשרוד בתנאים הכמעט בלתי אפשריים של הכלכלה העזתית ולפרנס את משפחותיהן. האתגר שאיתו נאלצות נשות עזה להתמודד הוא גדול במיוחד: הן נאלצות להתמודד לא רק עם המציאות העזתית שבה לצעירים רבים אין שום אפשרות למצוא עבודה, בוודאי לא כזו שתהלום את כישוריהם. הן נאלצות - בדומה לנשים ברחבי העולם - להתמודד גם עם מציאות שבה נשים נחשבות פחות, ושבה הן נאלצות לעבוד קשה יותר עבור שכר נמוך יותר.