אמאל עבייד, בת 45, מספרת על עבודתה כנגרית עצמאית בעזה

אני נגרית, ועובדת כעצמאית כבר כמה שנים. אני ילידת עזה, אבל בשנת 1993 נישאתי לבן דוד שלי, שגר ברמלה, בישראל. חייתי אתו ברמלה, ונולדה הבת שלנו הדיל. אבל בעלי הסתבך בפשעים ונכנס כמה פעמים לכלא, ובשנת 1998 התגרשתי ממנו וחזרתי עם הדיל לבית של אמא שלי, ומאז אנחנו חיות פה. כשהגעתי לפה, בגלל הגירושין, מצבי היה רע מאוד מבחינה חברתית וכלכלית.

הבת שלי הדיל סובלת מפיגור שכלי. היא בת 21 עכשיו, ואנחנו גרות בדירה ביחד עם אמא שלי, שכבר מבוגרת, ועם אחי, אשתו והילדים שלו, במחנה הפליטים א-נוסייראת, במרכז רצועת עזה.

אמאל עבייד בנגריה שלה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 17.2.16
אמאל עבייד בנגריה שלה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 17.2.16

שנתיים אחרי שחזרתי לרצועה, בשנת 2000, למדתי תפירה, והתחלתי לעבוד קצת בתפירה ובמכירה של המוצרים שתפרתי. בנוסף, התחלתי לעבור הכשרה בנגרות במיזם הקנדי – סיידא. רציתי התנסות חדשה, וקיוויתי לרכוש כישורים חדשים וניסיון. ההכשרה נמשכה שלושה חודשים.

כשסיימתי את ההכשרה התחלתי לעבוד בנגרות כשכירה. עבדתי במשך שבע שנים בהכנת עבודות עץ קטנות כמו תמונות לתליה, מדליונים, וקישוטים לבתים. קיבלתי שכר זעום של 200-120 ש"ח פעם בשלושה חודשים. בנוסף, קיבלתי תמיכה של 1,000 ש"ח פעם בשלושה חודשים ממשרד הרווחה. הכסף לא הספיק למילוי הצרכים שלנו, במיוחד בגלל שהבת שלי צריכה טיפול מיוחד, כמה תרופות, ומזונות משלימים, אבל חיינו מזה.

ב-2011 הופסקה התמיכה של ה-1000 ש"ח, לא ברור לי למה. רשמו את השם שלי מתחת לשם של אמא שלי, ועכשיו שלושתנו חיות מהקצבה שלה, של 750 שקלים פעם בשלושה חודשים . לא הצלחתי לברר למה עשו את זה. זה הקשה עליי מאוד. גם קודם הסתדרנו רק בקושי ועכשיו הכסף ממש לא הספיק. בנוסף, בא לגור אתנו אחי בשיר, בן 55, שהוא מובטל, יחד עם אשתו ועשרת הילדים שלהם.

המצב נעשה בלתי נסבל, והחלטתי להפוך לעצמאית. לוויתי מחברה שלי 500 דינר לשכור נגריה; המוסד ליזמות זעירה מימן לי רכישה של ציוד. פתחתי את הנגריה ב-2011, וקניתי כמות מצומצמת של חומרי גלם מכספי התמיכה של משרד הרווחה. התחלתי לייצר דברי מלאכה: מעמדים לעציצים, לוחות עם פסוקי קוראן, ומדליונים ולמכור את המוצרים. הייתה לי הכנסה של 500 שקלים בחודש.

אחרי שנה בערך לקחתי נגר שיעבוד איתי. אבל הוא הוביל את המוצרים ללקוחות, אסף מהם את התשלום ולא העביר לי את כל הכסף. הוא גנב ממני הרבה כסף אז פיטרתי אותו וחזרתי לעבוד לבד.

כדי לקדם את העסק שלי אני משתתפת בכל מיני תערוכות: לכבוד יום האישה, וכאלה שמארגנים כל מני גופים כמו האוניברסיטה האיסלאמית, העמותה לתרבות ומחשבה חופשית בח'אן יונס והעמותה לתרבות ואמנות עממית. ההשתתפות בתערוכות מכניסה לי קצת כסף, וגם עוזרת לי ליצור קשרים עם לקוחות. אני עובדת בקנה מידה קטן, כי אני לא יכולה לקנות הרבה חומרי גלם, אז ההכנסות תמיד מצומצמות. השיווק שלי נפגע מזה שאני לא יודעת להשתמש באינטרנט. בכל זאת, אני מצליחה ליצור קשרים ולמכור את המוצרים שלי ואני משתדלת ליצור קשרים עם מוסדות, ולהשתתף בתערוכות.

אני נתקלת כל הזמן בקשיים שנובעים מהפסקות החשמל, עלייה במחירים של חומרי הגלם, מחסור בחומרים בגלל סגירת המעברים, ואיסור על הכנסה של חומרים שונים כמו לכה. אני חייבת להסתמך על זמינות של חומרים בשוק, כי אין לי כסף לקנות כמויות גדולות או מקום לאחסן אותן. בגלל המצב הכלכלי הקשה אנשים קונים מעט, וגם זה לפעמים בתשלומים. מכל הסיבות האלה קשה לשמור על רציפות של עבודה אבל אני ממשיכה לעבוד, כמה שאני יכולה.

לעבוד בנגרות כאישה זה לא מאוד מקובל בעזה, ובגלל שאני אישה גרושה, המעמד שלי פה לא פשוט ויש מכשולים חברתיים. אבל אני לא רוצה להיות נטל על אף אחד ומעדיפה לפרנס את עצמי. בחרתי בתחום הזה משום שהוא משך אותי, וגם מפני שרציתי להעצים את עצמי, לאתגר את המסורות והמנהגים ולהוכיח בחברה שאני יכולה לעמוד בפני עצמי. אני לא רוצה להגיע למצב של קיבוץ נדבות. אני רוצה לשמור על הכבוד שלי ולעמוד ברשות עצמי ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לשפר את המצב שלנו ולתמוך בבת שלי ובאמא שלי.

 אמאל שיחדה אחמד עבייד היא נגרית ואם לבת, תושבת מחנה הפליטים נוסייראת במרכז רצועת עזה. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב-16,2,16 בנגריה שלה

יום האישה 2016

הביקוש למקומות עבודה ברצועת עזה הוא עצום ושיעור האבטלה בה מגיע לכ-40%. הסיבה העיקרית לכך היא המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה למעלה מעשר שנים. לכבוד יום האישה דיברנו עם שלוש נשים - נגרית, נפחית ועובדת בדוכן בשוק הירקות - שמנסות לשרוד בתנאים הכמעט בלתי אפשריים של הכלכלה העזתית ולפרנס את משפחותיהן. האתגר שאיתו נאלצות נשות עזה להתמודד הוא גדול במיוחד: הן נאלצות להתמודד לא רק עם המציאות העזתית שבה לצעירים רבים אין שום אפשרות למצוא עבודה, בוודאי לא כזו שתהלום את כישוריהם. הן נאלצות - בדומה לנשים ברחבי העולם - להתמודד גם עם מציאות שבה נשים נחשבות פחות, ושבה הן נאלצות לעבוד קשה יותר עבור שכר נמוך יותר.