מרים אבו ריא מספרת על הפצצת מגדל א-זאפר שבו גרה עם בני משפחתה

בעלי הלך לעולמו בשנת 1995. בשנת 1997 קניתי דירה בקומה התשיעית של בניין א-זאפר וגרתי שם עם הילדים, שלאט לאט התחתנו ויצאו מהבית שניים מהם גרים עכשיו בחו"ל. בסוף נשארנו רק אני והבת שלי הינד, ובשנת 2004 גם היא התחתנה ועזבה. בשנת 2006 הבן שלי מוחמד, שהוא רופא במקצועו, שכר דירה בקומה החמישית של המגדל וב-2011 הוא קנה דירה בקומה השנייה. בשנת 2013 גם הבן שלי מוהנד קנה דירה במגדל, בקומה התשיעית, מול הדירה שלי. היו לנו חיים טובים עם אווירה משפחתית. הרגשתי שאני גרה עם הילדים שלי באותו בית. כל שאר הדיירים הם אנשים מכובדים ונחמדים והייתה בבניין אווירה משפחתית.

עברנו פה שתי מלחמות: ב-2009-2008 לא היו אצלנו בעיות מיוחדות. גם במלחמה ב-2012 היינו במגדל ולא ממש דאגנו עד שפגז פגע בדירה בקומה השמינית. למרבה המזל לא היו שום נפגעים. אני חושבת שזה היה תוצאה של הפגזה ארטילרית. כשזה קרה, כל הדיירים התפנו לכמה שעות, ואחר-כך חזרנו לדירות. החלונות נשברו ונגרם קצת נזק, אבל כולנו חזרנו והמשכנו לנהל חיים רגילים.

מרים אבו ריא בדירתה השכורה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 29.06.15
מרים אבו ריא בדירתה השכורה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 29.06.15

בתחילת הלחימה האחרונה ב-2014, אני והבנים שלי נשארנו בדירות שלנו. עברה עלינו תקופה קשה מאוד בגלל ההפצצות בכל מקום והמחסור בחשמל ומים. לא ישנו בלילה. ספרנו את הימים והשעות וקיווינו שהמלחמה תגמר בכל רגע. שמענו חדשות כל הזמן. ראינו את המראות הקשים בטלוויזיה. בכינו על האנשים שנהרגו ועל ההריסה של בתים על האנשים שגרו בהם. יצאנו רק כדי לקנות מצרכים חיוניים.

ביום שבת, 23.8.14 ובסביבות השעה 17:30, הייתי בדירה של הבן שלי, מוחמד שהיה לו יום הולדת ומאוחר יותר עליתי לדירה שלי. הטלפון צלצל ואשתו של מוחמד הודיעה לי שכולנו חייבים לצאת מהבניין כי התקשרו אליה ואמרו שהולכים להפציץ אותו. פתחתי את דלת הדירה וראיתי דיירים יורדים במדרגות עם חפצים בידיים. הדיירים אמרו לי שהם שמעו שהולכים להפציץ את הבניין. מיד ירדתי לדירה של הבן שלי, מוחמד, אבל לא מצאתי שם אף אחד. סגרתי את מיכל הגז וירדתי במדרגות עם שאר הדיירים. חלק ירדו במדרגות ואחרים במעלית. הייתי לבושה בבגדי התפילה.

כל הדיירים החזיקו את הילדים שלהם וכמה חפצים. כולנו היינו בהלם ואף אחד לא הבין מה עומד לקרות. חלק מהאנשים אמרו שההפצצה תכוון לקומה ה-11, שבה היה משרד תקשורת של חמאס.

אני, הבנים שלי והמשפחות שלהם ועוד כמה משפחות מהבניין הלכנו לווילה של אדם שאנחנו מכירים, מוחמד אבו מזכור. ישבנו ברחבה של הווילה וחיכינו עד שיפציצו את הדירה ונוכל לחזור לדירות שלנו. בזמן ששתינו קפה נורה טיל ממזל"ט על הבניין.

קיבלנו עוד שיחת טלפון ממישהו שאמר שהוא מהצבא והורה לנו לפנות את כל האזור ולוודא שכל הדיירים התפנו מהבניין.


תיעוד וידיאו של הפצצת מגדל א-זאפר: safadpress

אחרי כמה דקות שמענו שני פיצוצים ואז המגדל התמוטט. רעדתי כולי. הלב שלי דפק כל כך חזק שהרגשתי שהוא יצא ממקומו. הכל נהרס, שלוש הדירות שלי ושל הילדים שלי. בכיתי ולא האמנתי שהמגדל התמוטט.

לא יכולנו ללכת בין ההריסות והזכוכיות. ברחנו משם. לבן שלי מוחמד הייתה רגל שבורה והוא נעזר בקביים אז מישהו לקח אותנו במכונית לבית של הבת שלי בשכונת א-נסר. היינו שם רבע שעה ואז הייתה שמועה שהולכים להפציץ גם את הבניין שבו גרה הבת שלי, כי יש שם משרד של עיתון א-ריסאלה ששייך לחמאס. יצאנו מהבניין והלכנו לבית של גיסתי בשכונת א-שיח' רדוואן. נשארנו אצלה עד סוף המלחמה וכל הזמן שמענו מטוסים והפצצות ופחדנו מאוד. אחר-כך חזרנו לבית של הבת שלי הינד, שלא הופצץ בסוף. נשארנו שם עד ה-01.10.14 ואז עברנו לחודש לדירה שכורה בבניין שנמצא בכיכר אבו מאזן.

אחר-כך שכרנו שלוש דירות בשבילי ובשביל הבנים שלי מוהנד ומוחמד והמשפחות שלהם. לא היו לנו בגדים או מזרנים. קיבלנו מקרובי משפחה כמה מזרנים ומצעים וקצת בגדים. לא היה לנו כלום בדירות ובקושי הסתדרנו. בהתחלה היינו במצב נפשי קשה ולא ישנו בכלל.

מאוחר יותר הלכנו להריסות של הבניין שלנו, לחפש מסמכים רשמיים, דרכונים ותעודות של הילדים מהאוניברסיטה. חיפשנו גם את תכשיטי הזהב של הכלות שלי אבל לא מצאנו כלום.

עד היום אנחנו חושבים ומדברים על הדירות שלנו. הייתה לי דירה מרוהטת ולא חסר לי כלום: מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיות, מתנות ומזכרות שהבאנו מלוב, תוניסיה, מצרים וירדן, מזכרות ששמרתי מהחיים עם בעלי. הכל נהרס בהפצצה.

עד היום אני קונה ומשלימה ציוד לדירה, כלים, מכשירי חשמל, בגדים, מצעים, מזרנים, מערכת ישיבה ועוד. השקעתי בדירה ההיא ובציוד שלה 17 שנה. אפשר לקנות הכל חוץ ממזכרות.

אחרי ההפצצה ואחרי שאיבדתי את הדירות שלי ושל הילדים חליתי בסוכרת. אני עדיין בוכה על הדירות שנהרסו בלי שום סיבה וחולמת על היום שבו אחזור לדירה שלי. אני מקווה שיבנו את המגדל מחדש ונוכל לחזור, אבל זה אף פעם לא יחזור להיות כמו שהיה קודם.

מרים מוחמד עבד אל-קאדר אבו ריא, בת 65, היא אלמנה ואם לשישה, תושבת שכונת תל אל-הווא בעיר עזה. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב- 29.06.15 בדירתה השכורה של העדה.