מהא אבו מוטלק, תלמידת תיכון בת 17, מספרת על חייה מאז נהרס ביתה ב"צוק איתן"

מהא אבו מוטלק. צילום: מוחמד סעיד, בצלם, 10.06.15

אני לומדת בכיתה יב' בבית הספר התיכון לבנות בח'וזאעה במגמת מדעים ועומדת לסיים את מבחני התווג'יהי (הבגרויות). כבר כמעט שנה אני גרה אצל סבא וסבתא שלי בעבסאן אל-כבירה, ליד בית החולים האלג'יראי, מאז שהצבא הישראלי הרס את הבית שלנו בח'וזאעה.

אבא שלי מת לפני שנתיים, ואני והאחים שלי נשארנו בבית עם אמא. אני הבכורה, ויש לי חמישה אחים: עבדאללה בן 16, עלאא בן 14, עודיי בן 13, מוחמד בן שמונה ומג'די בן חמש. בזמן המלחמה ברחנו לאחד מבתי הספר במרכז העיר ח'אן יונס, כמו רוב האנשים שגרו ממזרח לח'אן יונס. כשנגמרה המלחמה שכנים שלנו, שהצליחו להגיע לח'וזאעה, הודיעו לנו שהבית שלנו ועוד הרבה בתים של קרובי משפחה שלנו ואנשים אחרים באזור נהרסו לחלוטין.

נשארתי עם המשפחה שלי בבית הספר עוד שבוע, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר שם יותר. היה שם מאוד לא נוח, צפוף ומלא באנשים זרים ולא היה מי שיגן עלינו. סבא וסבתא והדודות שלי גם היו שם איתנו וכשהם חזרו לבתים שלהם בעבסאן אל-כבירה ביקשתי מאמא שלי רשות לעבור לגור בינתיים אצל סבא וסבתא שלי.

גרתי אצלם כמעט חודשיים, ואמא והאחים שלי נשארו בבית הספר. התגעגעתי אליהם מאוד, אף פעם לא הייתי רחוקה מהם וזו היתה תחושה מאוד משונה בשבילי. לפעמים בכיתי בלילות. כל פעם באתי לבקר אותם ליום או יומיים ואז חזרתי שוב לבית של סבא וסבתא.

לקראת שנת הלימודים, אמא שלי התחילה לחפש דירה להשכרה בח'וזאעה, כי בית הספר של האחים שלי רחוק מאוד מבית הספר שמצאנו בו מחסה. קרוב משפחה עזר לנו למצוא דירה בבניין ישן בשכונת קדייח בח'וזאעה. בהתחלה עברתי לגור שם ביחד עם אמא והאחים שלי. הדירה לא הייתה מרוהטת וכל מה שהיה לנו זה כמה מזרנים ושמיכות שהצלחנו להשיג כשהיינו בבית הספר. איבדנו את כל הרהיטים שלנו, הבגדים והחפצים שלנו כשהרסו את הבית שלנו.

בבניין היה הרבה רעש ולא הצלחתי לארגן לי מקום נוח ללמוד. לא הצלחתי להתרגל לדירה ואמא שלי הציעה לי לחזור לבית של סבא וסבתא בכדי שיהיה לי נוח ללמוד. בתחילת שנת הלימודים חזרתי לבית הספר שלי בח'וזאעה, שקרוב לגבול עם ישראל. התברר לי שכמה מהבנות בבית הספר נהרגו במלחמה. אחת מהן הייתה חברה שלי, רוואן א-נג'אר. היא הייתה תלמידת כיתה י'. בנוסף, חלק מהחברות שלי עברו לבתי ספר אחרים כי הבתים שלהן נהרסו והן עברו לגור בישובים אחרים.

כדי להגיע לבית הספר בח'וזאעה, אני צריכה למצוא מונית, ולמרות שזה יחסית קרוב כל העניין לוקח לי לפעמים יותר משעה. לפעמים אני נאלצת ללכת ברגל חלק מהדרך וזה לוקח המון זמן.

האווירה בח'וזאעה קשה ולא עושה שום חשק ללמוד. הרחובות והבתים הרוסים. לא משנה לאן אתה הולך אתה רואה הרס ותמונות של הרוגים על הקירות והדלתות. בהתחלת השנה התקשיתי מאוד להתרכז. הייתי יושבת שעות ללמוד אבל לא מצליחה ללמוד הרבה. הדברים הקשים שראיתי בתקופה המלחמה רדפו אותי. כל הזמן חשבתי על החיים שלנו לפני המלחמה, ואיך אנחנו היום, מחוסרי בית. המלחמה כפתה עלינו מציאות איומה.

לפני שבועיים בערך התחילו מבחני התווג'יהי. כבר ניגשתי לרוב המבחנים ונשארו לי רק שלושה. כשייגמרו המבחנים אני מתכוונת לחזור לגור עם אמא והאחים שלי. קשה לי מאוד להיות רחוקה מהם. סבא וסבתא ניסו לאורך כל השנה לדאוג לי לאווירה מתאימה ללימודים ולספק לי כל מה שחסר לי, אבל זה לא כמו להיות בבית שלי עם אמא והאחים שלי.

עכשיו בונים לנו צריף מעץ במקום הבית שנהרס ובקרוב אני אעבור לגור בו עם אמא והאחים שלי. אני כבר מדמיינת לעצמי איך הוא יראה, ואיך נתרגל לחיות בו. אחרי כל מבחן עברתי באזור כדי לראות כמה זמן נשאר עד שהוא יהיה מוכן.


מהא מאזן מסלם אבו מוטלק, בת 17, תלמידת כתה י"ב, היא תושבת ח'וזאעה הסמוכה לגבול ישראל. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוחמד סעיד בבית סבה וסבתה בעבסאן אל-כבירה ב-10.6.15.