עדות: השב"כ מנע מחולה במחלה נדירה (אקרומגליה) מרצועת עזה להגיע לטיפול במזרח ירושלים ועכב אותו שעות ארוכות במחסום ארז

כאמל א-תראמסי

כאמל א-תראמסי, בן 24אני גר עם ההורים שלי ועשרת האחים והאחיות שלי בדירה במחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה. בשנת 2002 התחילה נפיחות בידיים שלי, שהתפשטה לשאר הגוף והגיעה גם לראש. התחילו להופיע קמטים על הפנים והגוף שלי. בקרתי עם אבא שלי אצל נירולוג שעשה לי כמה בדיקות והפנה אותי לרופא עור. רופא העור עשה לי גם בדיקות והסביר לי שהבעיה לא קשורה לעור. מאוחר יותר ביקרנו אצל נוירולוג אחר שביקש ממני לעשות כמה בדיקות. הרופא הסביר לי שהבעיה שלי לא נוירולוגית וקשורה לתחום הרפואה הפנימית. פנינו לראש המחלקה לרפואה פנימית בבית החולים א-שיפאא, שבדק אותי ואמר לי שהמחלה הזו מאלוהים ואין מה לעשות. לא השתכנעתי ולכן פנינו להרבה בתי החולים ולעוד הרבה רופאים מכל ההתמחויות אבל אף אחד מהם לא ידע להגיד לנו ממה אני סובל.

בסוף, בינואר 2012, הגענו לעוד רופא לרפואה פנימית שאמר לי שזה גידול בגפיים. הוא הכין לנו טופס בקשה להתחייבות כספית של הרשות. בתחילת פברואר השנה קיבלתי הפניה לבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים עם התחייבות של הרשות לטיפול. קבעו לי תור בבית החולים אל-מקאסד ל-19.2.2012. ב-8.2.12 פנינו למדור לעניינים אזרחיים והגשנו בקשה להנפקת היתר בשבילי ובשביל אמא שלי.

ב-16.2.12 התקשרו אלינו מהשב"כ הישראלי. איש השב"כ שאל אותי מה יש לי ואמרתי לו שיש לי גידול ושאני סובל מזה כבר משנת 2002 והגשנו בקשה להיתר למועד של התור שנקבע לי בבית החולים אל-מקאסד בירושלים. הוא שאל אותי במה אני עוסק ועניתי לו שאני לא עובד כי קשה לי לעמוד על הרגליים או ללכת אפילו כמה דקות ושאני סובל מכאבים כל הזמן. אחר-כך הוא דיבר עם אבא שלי ושאל אותו כמה אחים יש לי ומה הם עושים בחיים. הוא שאל את אבא שלי אם הוא עבד בישראל ואבא שלי ענה לו שהוא עבד בישראל במשך 15 שנה. בזה נגמרה השיחה.

ב-18.2.12 הודיעו לנו מהמחלקה לתיאום עניינים בריאותיים במשרד לעניינים אזרחיים שקיבלתי היתר כניסה לישראל כדי להגיע לבית החולים אל-מקאסד יחד עם אמא שלי, פרידה א-תראמסי, בת 55, ושאנחנו צריכים להגיע למחסום ארז למחרת, יום ראשון, בשעה 07:30 בבוקר.

למחרת בבוקר הגענו למחסום, והקישור הפלסטיני עשה לנו תיאום כדי שיכניסו אותנו. בשעה 09:00 נכנסנו לצד הישראלי של המחסום. אני ואמא שלי נתנו את תעודות הזהות שלנו לחייל בדלפק והוא הורה לנו לשבת ולחכות. חיכינו חצי שעה ואז הגיע אדם בלבוש אזרחי ולקח אותי עם תיק הבגדים שלי לחדר וערכו עלי חיפוש ואז הם הובילו אותי לחדר אחר מתחת לאדמה. ישבתי בחדר. חוקרים שהיו בחדר התחילו לחקור אותי. הם שאלו אותי איך קוראים לי ומה סיבת הביקור שלי ועניתי להם שזה לצורכי טיפול באל-מקאסד. החיילים שאלו אותי על האחים שלי ועל החברים שלי. החוקר שאל אותי אם יש לי קשר עם הארגונים החמושים. הוא רשם את השמות של הארגונים על נייר ואמר לי לבחור אחד מהם. עניתי לו שאין לי קשר עם אף אחד מהם. הוא שאל אותי: "אתה יורה רקטות?" עניתי שלא. הוא אמר לי: "זה שולחן?" אמרתי שכן. הוא אמר: "אתה טרוריסט?" עניתי לו: "אני לא טרוריסט". צחקתי בגלל השאלות שלו והוא אמר לי: "נראה אותך צוחק במעצר". החקירה נמשכה בערך שעה וחצי. אחר-כך חיילים לקחו אותי לחדר אחר שבו חיכיתי לפחות שעתיים. חייל הגיע ושאל אותי אם אני רוצה להיכנס לשירותים, ועניתי שלא.

אחר-כך הם לקחו אותי בכלי רכב מסוג ג'י.אם.סי. קשרו אותי באזיקים ממתכת בידיים וברגליים למושב של כלי הרכב וכיסו את העיניים שלי. כלי-הרכב עצר וחיילים הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקים מהידיים. הם הובילו אותי לחדר שבו היה קצין משטרה. הקצין הראה לי מסמך ודרש ממני לחתום עליו ואני חתמתי. הוא אמר לי שזה אומר שיש לי משפט מחר. אחר-כך הוא שאל אותי אם יש לי קרוב משפחה שאני רוצה להתקשר אליו. אמרתי שאני זוכר את מספר הג'וואל של חבר שלי. נתתי לו את המספר והוא התקשר אליו ואמר לו שהוא מצבא הגנה לישראל וביקש ממנו למסור למשפחה שלי שאני עצור ובזה הוא סיים את השיחה. אחר-כך שאלתי אותו על אימא שלי שמחכה לי באולם במחסום ארז והוא אמר לי שהוא לא יודע.

החיילים אזקו לי שוב את הידיים וכיסו לי את העיניים והסיעו אותי בכלי-הרכב למקום אחר, אני חושב שזה היה מוצב צבאי. החיילים הורידו אותי, הורידו לי את האזיקים וכיסוי העניים והובילו אותי לחדר שבו היה רופא שעשה לי בדיקת לחץ דם ועיין במסמכים הרפואיים שלי. הוא אמר שאני סובל מאקרומגליה [גדילה מוגברת של עצמות ורקמות חיבור]. אחר-כך הגיע שוטר שלקח את הניירת והחפצים שלי, כמו כסף וג'וואל, ונתן לי דף ואז הגיע החוקר שחקר אותי קודם בארז. הוא ביקש מהשוטר לאזוק אותי ולכסות לי את העיניים בגלל שאני חוזר לעזה.

החיילים הסיעו אותי בכלי-הרכב למחסום ארז. הם נתנו לי את התיק והניירת. יצאתי מהמחסום והגעתי למשרד הקישור הפלסטיני. המשכתי ללכת עד שהגעתי למחסום של חמאס. הם חקרו אותי, והגעתי הביתה בסביבות השעה 19:00.

הייתי מאוד עייף והיו לי כאבים בכל הגוף, בגלל כל הנסיעות וההליכה ממקום למקום. כל השעות האלה הייתי גם בלי אוכל או שתייה. הייתי גם עצוב מאוד ודאגתי מאוד בגלל שלא יכולתי להגיע לטיפול ועיכבו אותי בלי הצדקה. חזרתי לנקודת האפס. אני עדיין מקווה שאצליח להגיע לבית החולים אל-מקאסד כדי לקבל טיפול.

אמא שלי ספרה אחר-כך שבשעה ארבע הגיע אדם בלבוש אזרחי ואמר לה ללכת הביתה. כשהיא שאלה מה קורה איתי ענו לה שהיא תדע מאוחר יותר.

עדכון: ב-21.3.12 הגיש כאמל א-תראמסי במשרד לעניינים אזרחיים בקשה נוספת להגיע לטיפול בבית החולים אל-מקאסד, אך נמסר לו כי הצד הישראלי אינו מאשר את בקשתו. מעמותת רופאים לזכויות אדם נמסר כי העמותה פנתה למת"ק הישראלי בארז בעניינו של א-תרמאסי, אך נכון ל-3.4.12 לא התקבלה תשובה והעמותה שוקלת פניה לבג"ץ.

כאמל חימכת כאמל א-תראמסי, בן 24, הוא תושב מחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה. את אדותו גבה מוחמד סבאח ב-21.2.12 בבית העד.