עדויות

סלמא א-סווארכה, בת 74

אני אלמנה ואם לשלושה בנים ולשלוש בנות. אנחנו גרים באזור ג'וחר א-דיכ במרכז רצועת עזה. אתמול (9.8.11), בסביבות עשר וחצי בבוקר, רעיתי את הצאן עם כיפאח אל-בחאבסה, בת 14. העדר שלי כלל עשרים ושמונה ראשי צאן והעדר של כיפאח כלל בערך 20 ראשים. היינו מצפון לאתר הפסולת שממזרח לג'וחר א-דיכ, ליד הגבול עם ישראל, במרכז רצועת עזה [פחות מקילומטר מהגדר בגבול עם ישראל, בצלם].

אני רגילה לצאת כל יום עם הצאן ולחפש להם מזון. בדרך כלל אני נוהגת להגיע לאזור המזבלה כי יש שם הרבה מזון. באותו יום היה שקט בגבול [בין הרצועה לישראל, בצלם]. בזמן שרעינו שם את הצאן עבר מולנו, בצד הישראלי של הגדר, סיור של הצבא הישראלי. המזבלה נמצאת במרחק של שלוש מאות מטרים או יותר מהגבול, אני לא יודעת בדיוק. המשכנו לרעות את הצאן – הצבא כבר רגיל לראות אותנו שם.

אחרי חצי שעה בערך הגיע ג'יפ לאזור שמולנו, מהצד הישראלי של הגבול. הוא עבר בין תלוליות העפר ועצר ליד העצים של החורשה. כיפאח אמרה לי ששלושה או ארבעה חיילים ירדו מהג'יפ והתקרבו לגדר. בלי שום אזהרה, הם התחילו לירות לעברינו. התחלתי לברוח, הייתי עם הגב אליהם. החיילים המשיכו לירות והרגו שמונה ראשי צאן מהעדר שלי ועוד שניים של כיפאח. ניסיתי להרחיק את הצאן מהאיזור אבל החיילים המשיכו לירות ולא נתנו לי שום הזדמנות לעשות את זה. ראיתי את הכבשים נופלות. כשהבנתי שאני לא יכולה לאסוף אותן, ניסיתי לברוח בלעדיהן, עם הגב לחיילים. הירי לא היה רציף, אבל כל כמה שניות הם ירו כדורים בודדים. נראה לי שכיוונו ממש אל הכבשים, וגם אלי ואל כיפאח, שהתחבאה מאחורי הזבל. אני ברחתי לכיוון אחר.

הרגשתי שנפגעתי בירך ימין. המשכתי ללכת עוד שלוש מאות מטרים בערך עד שראיתי איש על חמור רתום לעגלה, אספן אלומיניום ונחושת. הוא וכמה צעירים שהיו באיזור העלו אותי על העגלה. בינתיים כיפאח חזרה כדי לעזור לי.

בדרך פגשנו את השכן שלי, והעבירו אותי מהעגלה למכונית שלו. הוא הסיע אותי לבית של משפחת בני ג'ומעה, שנמצא במרחק של בערך שלוש מאות מטרים מהבית שלי. משם, השכן שלנו ובני ג'ומעה לקחו אותי הביתה. החלפתי את הבגדים שהיו מכוסים בדם ואז לקחו אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצא בדיר אל-בלח. עשו לי צילום רנטגן וחבשו את הפצע. התברר שהקליע חדר לירך ימין ויצא ממנה ושהעצם לא נשברה. אחרי שלוש שעות של השגחה בבית החולים שחררו אותי הביתה. יקח עוד די הרבה זמן עד שאוכל לחזור לעבודה.

גידול הצאן זו הפרנסה היחידה שלי. שתי הכלות שלי גרות איתי בבית עם הילדים שלהן: אשתו של בני ח'אלד, שנמצא במאסר, עם הבת שלה, ואשתו של בני מוסטפא, שנהרג מירי של הצבא הישראלי, שיש לה חמישה בנים ושתי בנות. אנו משפחה גדולה ויש לנו הרבה הוצאות. אין תעסוקה ברצועת עזה ואין לנו קרקע חקלאית ולא נכסים. כל מה שיש לנו זה העדר שתמיד גידלנו.

סלמא סלימאן סאלם א-סווארכה, בת 74 היא רועת צאן, אלמנה ואם לששה, תושבת ג'וחר א-דיכ שבמחוז עזה. את עדותה גבה ח'אלד אל-עזאייזה ב-10.8.11, בבית העדה.