עדויות

ופאא א-נג'אר, בת 46

הבן שלי, מחמוד, בן 15, אושפז ב-04.12.2010 בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. הוא עבר בדיקות והתברר שהוא סובל מלוקמיה. מאז כולנו סבלנו בסבל שלו ובכינו על המחלה שתקפה אותו לפני שהספיק להתגבר. המצב שלו הדרדר כל הזמן ודאגנו מאוד. 'בהתחלה לא ידענו כלום על המחלה הזאת. עד שמחמוד חלה בה לא שמענו עליה אף פעם. אף אחד במשפחה שלנו לא סבל ממנה לפניו.

הרופאים הפנו את מחמוד לטיפול בבית החולים אוגוסט ויקטוריה ונקבע לו תור ל-28.12.2010. ב-15.12.2010 דוד שלו, מוחמד, עשה את כל מה שאפשר כדי לקבל היתר כניסה לישראל, אבל עד שהגיע התור שלו ב-28.12.2010 הוא לא קיבל היתר. חששנו לחייו. הרופאים עשו לו בדיקות והתברר שהמצב גרוע.

ב-10.1.2011, דוד של מחמוד, מוחמד, הגיש ד"וח רפואי חדש למשרד לעניינים אזרחיים בעזה כדי שהם יעבירו אותו לישראלים בתקווה לזרז את קבלת ההיתר. ביום 12.1.2011 מוחמד עבר שוב בדיקת דם והתברר שהמצב החמיר. המערכות בגוף שלו התחילו לקרוס ורמת ההמוגלובין בדם לא עברה את השמונה.

מחמוד א-נג'אר בבית החולים א-שיפאא בעזה. צילום: מוחמד סבאח, 12.1.11.

ביום רביעי, 12.1.2011, בסביבות השעה 19:00 בערב, התקשרו אלינו מהמשרד לעניינים אזרחים והודיעו לנו כי שקיבלנו היתר בשבילי ובשביל מחמוד. רווח לי והתחלתי לקוות שמחמוד יקבל טיפול ויחזור אלינו כמו שהיה לפני שחלה.

למחרת, 13.1.2011, נסעתי עם מחמוד למחסום ארז. מסרתי לקישור הפלסטיני את תעודת הזהות שלי ואת תעודת הלידה של מחמוד. הם עשו לנו תיאום ונכנסנו לצד הישראלי. הסעתי את מחמוד בכיסא גלגלים כי הוא לא היה מסוגל ללכת. לקח לי בערך '20 דקות ללכת עד לבידוק בצד הישראלי. נכנסנו למחסום ואני עברתי בידוק אלקטרוני.

החיילים במחסום דרשו ממחמוד לעמוד בשביל בידוק אלקטרוני, למרות שהיה לו קשה מאוד' לעמוד. הסברתי לחיילים את המצב שלו, אבל הם התעקשו שהוא יעבור את הבידוק. מחמוד עמד ועבר את הבידוק פעמיים. אחר-כך החיילים הורו לו להיכנס לחדר כדי לעבור עוד בידוק. התהליך של הבידוק' נמשך שעה בערך. כשמחמוד יצא מהחדר הוא אמר לי שהחיילים הורו לו להוריד את כל הבגדים שלו ולהישאר עירום. אחר-כך הם הורו לו להתלבש ולצאת מהחדר.

יצאנו ממחסום ארז. עלינו על מונית ונסענו לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים. בבית החולים הרופאים עשו למחמוד בדיקות. הם גילו שרמת ההמוגלובין שלו היא 7. עשו לו גם בדיקות אחרות וגם התוצאות שלהן היו גרועות מאוד.

ביום הראשון של האשפוז מחמוד קיבל 17 מנות של נוזלים עקב המחסור בנוזלים בגוף שלו. למחרת, יום שישי, 14.1.2011, קיבלנו את תוצאות הבדיקות שלו שאישרו שיש לו לוקמיה ולכן מערכת החיסון שלו מאוד חלשה. הרופאים החליטו לתת לו טיפול כימותרפי כי המחלה התפשטה בכל הגוף שלו. כבר באותו ערב הוא קיבל טיפול כימותרפי ראשון, והרופאים הכינו לו הפניה לבית החולים הדסה. אחרי הטיפול המצב שלו התייצב והרופאים החליטו לא להעביר אותו להדסה.

ביום שבת, 15.1.2011, מחמוד קיבל עוד טיפול כימותרפי והמצב שלוו המשיך להיות יציב. ביום ראשון, 16.1.2011, בסביבות השעה 10:30 בבוקר, המצב שלו החמיר והעבירו אותו לטיפול נמרץ ולכן לא קבל טיפול כימותרפי. הוא נשאר במחלקה לטיפול נמרץ. חיכיתי לו והתפללתי שיחלים ויצא משם. כל היום והלילה עקבתי אחרי המצב שלו ובקושי נחתי כי הייתי מודאגת מאוד. הוא נשאר בטיפול נמרץ כמה ימים.

ביום שישי, 21.1.2011, הלכתי לתפילת צהריים במסגד אל-אקצא. חזרתי מודאגת מאוד וכשהגעתי לבית החולים הלכתי ישר לחדר שלו בטיפול נמרץ, לראות אותו מאחורי הזכוכית. כשהגעתי ראיתי אותו מוקף ברופאים שעשו לו הנשמה מלאכותית. עמדתי ובכיתי על מחמוד והרגשתי שהוא בין החיים והמוות. התפללתי שיחלים.

לא יכולתי להמשיך ולעמוד מחוץ לחדר. דפקתי בדלת כמה פעמים אבל הרופאים לא פתחו לי. אחרי' התעקשתי להיכנס ובסוף אחות פתחה לי את הדלת. הרופאים היו עסוקים בהנשמה המלאכותית. אחרי כמה דקות ראיתי את מחמוד מרים את הראש שלו והרגשתי שהוא מת. ואז גם הרופאים אמרו לי את זה.

לא יכולתי לעמוד במחזה הזה. קיוויתי כל-כך שמחמוד יחיה. קיוויתי שהוא יהיה בריא ושלם. שהוא יישאר איתי. ישבתי לידו והתחלתי לבכות. הרגשתי צער נורא. הוא היה ילד תמים שרק רצה לחיות ואהב את החיים. הוא תמיד עזר לי בבית ובחוץ לו. אחרי שבכיתי עליו הרופאים ניחמו אותי והוציאו אותי מהחדר. הם ניסו להרגיע אותי.

באותו יום העברנו את מחמוד לעזה וקברנו אותו בבית הקברות במחנה הפליטים ג'באליא. זה מה שקרה. כך איבדתי את הבן שלי.