עדויות

עימאד א-נאטור, בן 17

אני בן 17, ואני גר עם ההורים שלי ושבעה אחים קטנים בדירה של שלושה חדרים בשכונת ברזיל בדרום מזרח העיר רפיח.


אבא שלי סובל מלחץ דם גבוה ומסוכרת ולא יכול לעבוד או להתאמץ הרבה. בגיל 13 התחלתי לעבוד כי אני הבכור ולא היה מפרנס אחר במשפחה שלי. בהתחלה עבדתי בתור פועל פשוט במקביל ללימודים. לפני שנתיים ראיתי שצעירים בגילי עובדים במנהרות ומקבלים כסף כל יום, למרות שהם קטינים. הבנתי שזה המקום שהכי כדאי לעבוד בו הפסקתי ללמוד והתחלתי לעבוד בזה.

עימאד א-נאטור בעבודתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 17.11.09.

אני עובד כבר שנתיים במנהרות שקרובות לבית שלי, מדרום לעיר רפיח לאורך הגבול המצרי. היום יש בין 400 ל-500 מנהרות שהעומק שלהן בין 25 לשלושים מטר והאורך בערך קילומטר. בכל מנהרה זה קצת אחרת. אני עובד בהורדה והעברה של סחורות מהפתח של המנהרה בצד המצרי ועד לפתח בצד הפלסטיני, לפעמים ידנית ולפעמים בעזרת קרונית עם גלגלת חשמלית. לפעמים אני עובד ביום ולפעמים בלילה. כל משמרת היא 12 שעות - משש עד שש. אני מעדיף לעבוד בלילה כי אז אם המנהרה תקרוס ואצטרך לצאת בצד המצרי, יש פחות סיכוי שהצבא המצרי יעצור אותי. כשזה קורה במשך היום החיילים המצרים יכולים לעצור ולהשפיל אותי ולתת לי מכות. לפני שנה בערך עצרו אותי כשמנהרה קרסה ויצאתי מהצד המצרי. תפסו אותי ושמו אותי בכלא המצרי לכמה ימים והתנהגו אליי רע למרות שהייתי צעיר.

אני עובד במנהרות למרות שתמיד יש סכנה שאיהרג. לעיתים קרובות אנחנו שומעים על הרוג או פצוע במנהרות ולפעמים גם רואים את זה. המטוסים הישראליים מפציצים את המנהרות כל פעם שמשגרים רקטה מהאזור לכיוון ישראל, הורסים מנהרות והורגים ופוצעים פועלים שעובדים בהן. הרבה פעמים הביטחון הלאומי, ששייך לחמאס, מקבל הודעה מהמצרים שצפויה הפצצה ואז אנחנו יוצאים ומחכים ואחרי ההפצצה חוזרים לעבודה. קורה גם שמפציצים מנהרה ואז אחרי כמה שעות כשהפועלים חזרו לעבוד, שוב מפציצים ואז יש הרוגים או פצועים. גם כשהמצרים מגלים מנהרה הם עוצרים את הפועלים ומפוצצים אותה. לפעמים בחורף, אנחנו מפסיקים לעבוד בגלל הגשם שנכנס לתוך המנהרה ויכול למוטט אותה ולהרוג אותנו.

יש הרבה סכנות בעבודה במנהרות ותמיד יש סיכוי למוות. אנחנו מפחדים, אבל מה אפשר לעשות? אנחנו לא נפסיק לעבוד, כי אז נהפוך לקבצנים ברחוב. בתקופת המלחמה הפסקנו לעבוד ואחר כך הייתה עבודה בשיפוץ של המנהרות שנהרסו מההפצצות הקשות. אנחנו צריכים את העבודה במנהרות כי זה עדיף על לא לעשות כלום. זו העבודה היחידה שאפשר למצוא היום ברצועה. המצור והסגר הביאו את העיר למצב של עצירה. מפעלים ועסקים נסגרו, ובגלל זה הרבה מבעלי העסקים והמפעלים, הפועלים והסוחרים הלכו לעבוד במנהרות.

הכול מגיע דרך המנהרות: ביסקוויטים, שוקולדים, מקררים, מכונות כביסה, כיריים, כלי מטבח, סיגריות, צאן, בקר, חלב, בגדים, עץ, אלומיניום, חלקי חילוף למכוניות וגנראטורים, מוצרי תאורה, ציוד חשמלי, גבינה, קופסאות ממתקים, מזגנים, צינורות, פלסטיקים ועוד דברים. גם מלט מגיע דרך המנהרות, אבל לא בכמות גדולה כי זה כבד ולפועלים קשה להעביר אותו. המלט שמגיע הוא באיכות גרועה וטוב רק לשיפוצים או לתיקונים.

בהתחלה, עבדתי כמעט כל יום כי היה הרבה ביקוש לסחורות והיו בערך 800 מנהרות שזה הרבה יותר מעכשיו. הייתה הרבה עבודה, ביום ובלילה, והשכר היה מצוין. לא היו הפצצות מהמטוסים הישראלים, והצבא המצרי לא פוצץ מנהרות. עכשיו לא כל הזמן יש עבודה. אני יושב ליד המנהרות ומחכה שהבעלים של אחת מהן יבקש ממני לעבוד אצלו בשכר יומי. אני עובד שלושה או ארבעה ימים בשבוע והשכר שלי יכול להגיע לאלף שקל בחודש. הסכום הזה ממש לא מספיק. אי אפשר באמת לחיות מזה כי הסחורות יקרות מאוד, למרות שהן באיכות גרועה. אין ברירה אלא לקנות אותן כי אני לא יכול לעבור חורף בלי מעיל או נעליים או חולצה מצמר, גם אם הם לא מוצאים חן בעיני. הכסף שאני מקבל צריך להספיק לאוכל, שתייה, בגדים וצרכים אחרים לכל המשפחה. עכשיו אני צריך כסף במיוחד כי חג הקורבן מתקרב וצריך לקנות לי ולמשפחה בגדים חדשים ולהרגיש את החג כמו כל אחד. אנחנו לא מבקשים לקנות כבש לחג באלפיים שקל, אלא רק בגדים ומצרכים כדי שהאחים הקטנים שלי ירגישו את החג.

אלה החיים שלנו בעזה. אלה חיים קשים, ומלאים בעוני והשפלה.

עימאד א-נאטור, בן 17, הוא תושב רפיח ופועל במנהרה להברחת סחורות ממצרים לרצועת עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח בסמוך למנהרות ברפיח ב-17.11.09.