עדויות

אולפת אל-כפארנה, בת 28

אני גרה בשכונת א-נסר בעיר עזה עם ההורים שלי, שש האחיות שלי ושלושת האחים שלי.

ב-1999 סיימתי תיכון והלכתי ללמוד מזכירות, מחשבים וביקורת איכות. כשסיימתי התחלתי לעבוד בחברת "יוניבאל למסחר כללי" ואחרי שנה עברתי ל"מפעל פלסטין לחומרי בניין" ועבדתי שם בתפקידי מנהלה. המפעל ייצר ריצוף של אבנים משתלבות שנקרא אינטרלוק ואבני מדרכה. באותה תקופה זה היה המפעל היחיד למוצרים כאלה ברצועה והמוצרים שלנו נחשבו מאוד טובים. הייתה הרבה עבודה, קיבלנו מכרזים של עיריות, של תכנית הפיתוח של האו"ם - UNDP , המשרד לשלטון מקומי ולקוחות פרטיים. סיפקנו אבנים וריצוף לרחובות ברצועה וגם לגינות ובתי מגורים. חומרי הגלם שלנו היו בעיקר חול, חצץ קטן, מלט וחומר כימי לחיזוק שמגדיל את העמידות של הריצוף. במפעל עבדו ארבעים פועלים וטכנאים.

עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהרים ויום שישי היה יום החופש היחיד בשבוע. עבדתי קשה והייתי מאוד מרוצה מהעבודה. הרווחתי 1,400 שקלים לחודש ובשבילי זה היה סכום יפה. זה הספיק לי להוצאות האישיות ואפשר לי לעזור להורים שלי בקניות של בגדים ודברים אחרים שהיינו צריכים ולאחים שלי שלמדו באוניברסיטה. יכולתי גם לצאת לאכול עם האחיות שלי ועם חברות וזה נתן לי הזדמנות לנשום ולשנות אווירה.

במקביל לעבודה התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה, ושילמתי על הלימודים מהמשכורת. כל סמסטר עלה לי 250 דולר בערך. בשנת 2006 סיימתי את הלימודים. למרות התואר שקיבלתי, המשכתי לעבוד במפעל, כי הייתי מרוצה והרגשתי שם נוח אחרי שש שנים של עבודה. באותה שנה חמאס זכה בבחירות לרשות ואחרי זה הישראלים התחילו לסגור את המעברים חלק מהזמן והתחיל להיות מחסור בחומרי הגלם שהמפעל צריך. המפעל כבר לא נפתח כל יום, רק כשהיו חומרים. בחודש יוני 2006, אחרי שחטפו את החייל גלעד שליט, ישראל הפציצה את תחנת הכוח היחידה ברצועה וזה פגע בעבודה שלנו. המעברים נסגרו חלק גדול מהזמן והמחסור בחומרים גדל, אבל המפעל המשיך לתפקד באופן חלקי.

בחודש יוני 2007, אחרי שחמאס השתלט על הרצועה, ישראל סגרה לגמרי את המעברים ולא הרשתה יותר להכניס את חומרי הגלם שהמפעל צריך. הפכנו מיד למובטלים. בהתחלה חשבנו שאולי תוך חודש-חודשיים המעברים ייפתחו מחדש ונחזור לעבודה, אבל הזמן עבר וזה לא קרה.

מאז החיים שלי נהיו גרועים יותר ויותר. לא היה לי מקור פרנסה ולא נשאר לי כסף, כי לא היו לי שום חסכונות. הייתי כל הזמן בחרדה והרגשתי שבורה. חשבתי רק איך לחזור לעבודה, או לקבל תפקיד אחר שאוכל להתפרנס ממנו. הגשתי מועמדות להרבה תפקידים במוסדות ובחברות, אבל לא היו משרות כי בגלל הסגירה של המעברים נפסקה הפעילות של הרבה חברות ומפעלים רבים שלא יכלו לתפקד בלי חומרי גלם.

מיום ליום זה נהיה יותר קשה. אני מרגישה חסרת ערך, ונזכרת בתקופה שעבדתי. אז הייתי מרוצה והיה לי נעים ועכשיו אני כל הזמן מוטרדת. אני כל-כך רוצה לחזור להיות אדם מועיל, שעובד קשה כדי להתפרנס. נוסף לזה המחירים ברצועה עלו. מכל המשפחה שלי רק אבא שלי עובד, כנהג, ומקבל שכר יומי של שלושים או ארבעים שקלים. זה לא מספיק לשום דבר במשפחה של 11 נפשות שצריכה כסף לכל ההוצאות היומיומיות, וגם לשלם על לימודים של חלק מהילדים באוניברסיטה.

מאוד עצוב לי ששמעתי שבמלחמה הטנקים הרסו חלקים גדולים מהמפעל. עכשיו איבדתי גם את התקווה שאם המעברים ייפתחו אוכל לחזור לעבודה. זה ייקח שנים לשקם את המפעל, גם אם המעברים ייפתחו. מי יודע מתי נוכל לחזור לעבודה.

עכשיו אנחנו לקראת חג הקורבן ואנחנו לא יכולים לקנות את מה שאנחנו צריכים כדי לחגוג כמו שנהוג, כמו בגדים או בשר כבש. בשנתיים האחרונות אנחנו כבר לא נהנים מהחגים והשמחות, הכל מרגיש אותו דבר, וכולנו מדוכאים.

אולפת מופיד ג'ומעה אל-כפארנה, בת 28, היא מובטלת ותושבת העיר עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח, ב-4.11.09, בבית העדה.