עדויות

שאכר סידה, בן 42

אני עובד בישראל כבר שנים. בעל הבית שלי, עימאד עארף, אוסף אותי ועוד פועלים מהיישוב ומסיע אותנו לתוך ישראל. אנחנו יוצאים מאוד מוקדם בבוקר כדי לא להיתקע בפקקים של המחסום.

היום (יום שני, 1.6.09), בסביבות 04:30 לפנות בוקר, עימאד אסף אותי ועוד ארבעה עשר אנשים מהכפר. אחרי הצומת של ג'ית ולפני הצומת בכניסה להתנחלות קדומים פתאום ראינו המון מתנחלים זורקים עלינו אבנים. זה היה כמו גשם של אבנים שהגיעו מכל הכיוונים. הנחתי את הידיים שלי על הראש כדי להתגונן ואחרי כמה שניות המכונית נעצרה ואנחנו ירדנו. כשהמתנחלים ראו אותנו יורדים הם התרחקו קצת ואז פתאום ראינו ג'יפ צבאי ישראלי שחנה במרחק של עשרים מטרים מאיתנו. אחרי שהחיילים ראו אותנו יורדים הם ירדו מיד מהג'יפ וכיוונו עלינו את הרובים שלהם. עימאד ניסה לבקש מהם עזרה ואמר שיש פצועים ועוד פועלים הצטרפו אליו וצעקו שיש פצועים אבל היה נראה שלא איכפת להם. הם צעקו בעברית "תחזרו אחורה" ואז המתנחלים התחילו מחדש לזרוק עלינו אבנים ואני נפגעתי מאבן גדולה בלסת והתחיל לרדת לי דם.

המיניבוס שהתקיפו המתנחלים. צילום: זכריא סידה, שומרי משפט - רבנים לזכויות האדם, 1.6.09.

עלינו בחזרה למכונית, שכל החלונות שלה כבר היו מנופצים. עימאד נסע לכיוון ההפוך כדי לברוח מהאבנים ומהחיילים שאיימו עלינו ברובים שלהם שנסתלק משם.

עצרנו ליד מרכז רפואי בכפר אל-פונדק והרופאים נתנו לנו עזרה ראשונה והזמינו אמבולנס מהסהר האדום. אחרי כמה דקות האמבולנס הגיע ולקח אותנו לבית החולים בשכם. שם תפרו את הפצע שלי בשלושה תפרים, את הפצע של יחיא בששה תפרים ואת עלי חוסיין עלי הכניסו לחדר הניתוח בגלל שהוא נפצע קשה.

שאכר עטייה חסן סידה, בן 42, נשוי ואב לשמונה, הוא פועל בניין ותושב ג'ית שבמחוז קלקיליה. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי ב-1.6.09 בבית החולים בשכם.