עדויות

רג'אאי אבו ערקוב, רצף

אני עובד בגבעת זאב עם אישור. ב-26.4.2009 בסביבות השעה 15:30-16:00 הגעתי במונית ממרכז דורא לואדי א-שאג'ינה. יצאתי מהמונית במרחק 100 מטר מהבית שלי. החזקתי ביד שקית ניילון עם אוכל. פתאום ראיתי ג'יפ צבאי ברחוב. התחלתי ללכת לכיוון הבית ואז חייל קרא לי ושאל אותי בן כמה אני. אמרתי שאני בן 26. החייל היה גבוה, מלא ושחום. הוא נראה בן שלושים ומשהו. הוא לא שאל עוד שאלות, רק התקרב אלי והתחיל להכות אותי. הוא נתן לי סטירות ואגרופים. הלכתי אחורה כדי להתרחק ממנו ואמרתי לו "מה אתה רוצה ממני? אני הולך הביתה". הוא תפס אותי בצוואר בכוח. באו עוד שני חיילים ואחד מהם, בהיר, רזה, בסוף שנות העשרים שלו, שם אזיקונים על הידיים שלי, כיסה לי את העיניים ודחף אותי לתוך הג'יפ. הרגשתי שיש בג'יפ עוד מישהו, ודי מהר הבנתי שזה השכן שלי, מדחת איבראהים שאהין, בן 25. יש לי משקפיים, ושמו את הכיסוי עליהם, כך שהצלחתי לראות קצת.

אחרי חמש דקות החיילים הוציאו אותי ואת מדחת מהג'יפ. ראיתי עוד ארבעה עצורים, אבל לא הצלחתי לראות מי הם. ראיתי שכולם באזיקונים ושהעיניים של כולם מכוסות. החיילים הובילו אותנו בטור. כל אחד מאיתנו החזיק בחולצה מי שהלך לפניו. הלכנו ככה 300 מטר בערך. החיילים דחפו אותנו לתוך אוטו גדול והושיבו אותנו על הרצפה. אחד מהחיילים נתן לכל אחד מאיתנו מספר ואמר שהוא יקרא לנו בהמשך לפי המספרים. אני הייתי מספר ארבע.

נסענו כמה דקות ועצרנו במחנה אדורים. הורידו אותנו מהאוטו והובילו אותנו לחדר גדול עם כיסאות. השעה הייתה בערך 16:30. כשנכנסתי לחדר מישהו הכה אותי בחזה ואמר בעברית "סליחה" בלעג. חייל הוריד לי את הכיסוי מהעיניים, הוריד את המשקפיים שלי ושוב החזיר את כיסוי העיניים. הושיבו אותנו על הכיסאות. ישבנו שם וחיילים נכנסו ויצאו מהחדר והכו אותנו. שמעתי אותם קוראים לאחד מהחיילים בשם אורן. נתנו לנו סטירות ובעטו בנו. המשקפיים שלי היו תלויים על החולצה שלי. חייל אחד התקרב אלי ואמר לי בעברית "המשקפיים שלך יפים". הוא בעט בי בכוח בחזה ופגע בי ובמשקפיים. צעקתי מכאב. חייל אחר שאל מה קרה והחייל שבעט בי אמר לו שהוא פגע בי בטעות.

בזמן שישבנו בחדר הצלחתי לזהות את הקולות של שניים מהעצורים, הדוד שלי, עייאש חסן עג'ווה, בן 31, ומוחמד איסמאעיל אבו ערקוב, בן 17. אחר-כך החיילים הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים ואת האזיקונים אחד אחרי השני, לקחו מאיתנו טביעות אצבע ואז שמו לנו בחזרה אזיקונים וכיסויי עיניים. ביקשנו הרבה פעמים ללכת לשירותים ולשתות מים. רק אחרי חצות הם נתנו לנו ללכת לשירותים ואחד מהם הביא מים.

המשכנו לשבת ככה שעות. מתישהו לפנות בוקר, בסביבות השעה 01:30, החיילים הדליקו את הטלוויזיה והתחילו לשחק כדורגל בפלייסטיישן. הם צחקו וצעקו והזכירו שמות של שחקני כדורגל כמו ראול, מסי וזידאן. החיילים שתו, אכלו וצחקו, אבל הם לא נתנו לנו אוכל בכלל.

הייתי מאוד עייף מהישיבה על הכסא.'כאב לי בכל הגוף ובעיקר בצוואר ובגב. היה אסור לנו לישון. מתישהו מוחמד נרדם ונחר, ואז חייל הכה אותו. שמעתי אותו צועק.

המשכנו לשבת ככה, עד שסביבות השעה 04:30 בבוקר חייל קרא לי במספר שלי ובמספר של סאבר. הוציאו אותנו מהחדר והובילו אותנו לג'יפ צבאי. ליד הג'יפ חייל שאל אותי איפה תעודת הזהות שלי ואני אמרתי שהיא בכיס האחורי של המכנסיים שלי. החייל בדק את הכיסים של המכנסיים שלי, אבל הוא לא הוציא את התעודה שלי. במקום זה הוא הוציא את הארנק שלי ושאל "מה זה?". קצת אחר כך הוא החזיר את הארנק לכיס שלי.

החיילים הכניסו אותי לתוך הג'יפ באלימות. הם נתנו לי סטירות והכו אותי באגרופים. גם את סאבר הכניסו לג'יפ. הג'יפ נסע לאט במשך '10 או 15 דקות. חייל ישב איתנו מאחורה. אנחנו ישבנו על הרצפה של הג'יפ והוא כל הזמן קילל אותנו, בעט בנו והכה אותנו בקת של הרובה שלו. הג'יפ עצר והחיילים דחפו אותנו החוצה. נפלתי על האדמה וסאבר נפל לידי. שכבנו על האדמה ושניים או שלושה חיילים התקרבו אלינו. הם בעטו בנו והכו אותנו בקתות של הרובים שלהם. אחרי כמה דקות החיילים אמרו לנו לקום. אחד מהם הוריד לי את כיסויי העיניים. הסתכלתי עליו בכעס והוא אמר "למה אתה מסתכל עלי ככה?" אמרתי לו בעברית שהסתכלתי עליו כרגיל. החייל נתן לי סטירה. היה חושך ולא הבנתי איפה אנחנו. שאלתי את החייל "איפה אני?" והוא אמר בעברית "לך מפה". התחלתי ללכת והתרחקתי כמה צעדים. צלעתי. הוא בא אחרי ובעט בי פעמיים. המשכתי ללכת, ואז הג'יפ נסע.

הצלחתי לראות קצת מסביב, כי היה קצת אור מהתאורה של הכביש והשתמשתי גם באור מהטלפון שלי. פתחתי את הארנק שלי וראיתי שהחייל גנב ממני 140 שקלים. היינו בכביש 60, במרחק 300 מטר מהבית. סאבר ואני הלכנו משם ברגל, ואחרי כמה דקות הגענו לכפר. כשהגעתי הביתה הייתי כבר מותש לגמרי. אחרי חצי שעה התקשר אלי עייאש ואמר לי שהחיילים לקחו אותו ואת עלי לכפר ח'ורסא, ליד תחנת הדלק אבו שראר. הוא בקושי הצליח לדבר מרוב חולשה. נסעתי עם אבא שלי באוטו ואספנו את עייאש ועלי.

אחר כך נסעתי למחנה הפליטים אל-פוואר באוטו של מאג'ד, אחיו של מוחמד ונסענו משם ביחד לבית החולים. רג'אאי אמר לי שהוא עבר את אותה החוויה עם החיילים, שהכו אותו והשאירו אותו באיזה מקום. בכניסה לכפר פגשנו את אבא שלי, שהסיע את עייאש, ולקחנו את עייאש איתנו לבית החולים עאליה. בבית החולים בדקו אותנו וטיפלו בנו.

אני עדיין מרגיש נורא בגלל מה שעברתי. ישבנו בתוך החדר ההוא וחטפנו מכות, וכל הסיפור הזה נמשך בערך 14 שעות.

מוחמד איסמאעיל ח'ליל אבו ערקוב, בן 18, הוא תלמיד תיכון, תושב וואדי א-שאג'ינה בדורא שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית העד ב-29.4.09.