עדויות

מוחמד אבו ערקוב, תלמיד תיכון

אני גר עם אחי הגדול מאג'ד, בן 28, בואדי א-שאג'ינה ולומד בכיתה י"ב בבית ספר בדורא. ההורים שלי ושאר האחים שלי גרים בירדן. המרחק בין הבית שלנו למרכז דורא הוא חמישה קילומטרים.

ב-26.4.2009, בסביבות השעה 15:00 הגיעו לרחוב שלנו ארבעה ג'יפים צבאיים ואוטו גדול מסיעים מהסוג שמסיע חיילים. אני למדתי בבית, בקומה השנייה של הבית, והסתכלתי על הרחוב דרך החלון. ראיתי שני חיילים יוצאים מאחד מהג'יפים.

בן דוד שלי, רג'אאי טאלב אבו ערקוב, בן 26, הגיע במונית שעצרה ליד הג'יפ. הוא התחיל ללכת לכיוון הבית, ואז אחד מהחיילים תקף אותו והוא נפל. שני חיילים אחרים שמו אזיקונים על הידיים שלו, קשרו בד על העיניים שלו והכניסו אותו לג'יפ.

פתחתי את החלון והחייל שמע אותו נפתח. הוא כיוון עלי את הרובה שלו וצעק "בוא!". יצאתי מהבית וניגשתי לחיילים. אחד מהם תפס אותי חזק בצוואר וחייל אחר תפס את הידיים שלי מאחורי הגב ושם עלי אזיקונים. אחר כך הוא כיסה את העיניים שלי. הוא לא קשר את הכיסוי כל כך הדוק, אז יכולתי לראות בערך מה קורה מסביבי. שני ג'יפים התקרבו ואז שני חיילים נגשו אלי ודחפו אותי לתוך אחד מהם. נשארתי בג'יפ כמה דקות ואז הוציאו אותי. ראיתי את רג'אאי ועייאש עג'ווה יוצאים מג'יפ אחר וחיילים הביאו עוד שלושה בחורים מהרחוב, סאבר אל-בוסתנג'י, בן 20, עלי עיסא אל-בוסתנג'י, בן 20, ומדחת איבראהים שאהין, בן 25. כולם היו באזיקונים ועם עיניים מכוסות.

החיילים העמידו אותנו בטור. אני הייתי ראשון. הם אמרו שכל אחד צריך להחזיק בחולצה של מי שהולך לפניו. אחרי הלך מדחת שאהין. החיילים הובילו אותנו למרחק של 300 מטר בערך, ואז דחפו אותנו לתוך האוטו הגדול. ישבנו על הרצפה. חייל אמר שהוא יקרא לנו לפי מספרים ונתן לכל אחד מאיתנו מספר. אני הייתי מספר חמש.

האוטו נסע מהר בדרך משובשת, אז נפלנו אחד על השני תוך כדי הנסיעה. אחרי חמש דקות בערך הגענו למחנה אדוריים. החיילים הכניסו אותנו לחדר גדול והושיבו אותנו על כיסאות. הדלת נשארה פתוחה וחיילים נכנסו ויצאו כל הזמן, והכו אותנו.

הזמן עבר ואני התעייפתי והרגשתי חלש. נרדמתי ואז חייל נתן לי סטירה ואמר "אסור לישון". לא הבנתי מה הוא אמר, כי הוא דיבר בעברית, אבל רג'אאי תרגם בשבילי.

עברו שעות. עייאש שאל מדי פעם מה השעה, אבל החיילים לא הסכימו לענות. שמעתי אחד מהם שואל את השני מה השעה והוא אמר שהשעה 01:30 לפנות בוקר. החיילים הפעילו טלוויזיה בחדר ושיחקו משחקי וידיאו וכדורגל בפלייסטיישן. הם צעקו שמות של שחקנים כמו ראול, מסי, קאסיאס וזידאן.

ביקשנו מהחיילים כמה פעמים שייתנו לנו ללכת לשירותים, אבל הם לא הסכימו. אחרי שהתעקשתי וביקשתי שוב ושוב נתנו לי ללכת בסוף. חייל לקח אותי לשירותים בסביבות השעה 03:30. נכנסתי לשירותים והוא השאיר את הדלת פתוחה ואותי עם' הכיסוי על העיניים.

כשישבנו בחדר החיילים נתנו סטירות לעייאש, בעטו ברג'אאי והכו גם את סאבר. שמעתי אותו צועק. בסוף הם גם הביאו לנו מים, אבל אוכל לא הביאו בכלל.

בסביבות השעה 04:30 החיילים הוציאו מהחדר את רג'אאי וסאבר וחצי שעה אחר כך גם את עייאש ועלי. חצי שעה אחרי זה קראו לי ולמדחת. הם הוציאו אותנו מהחדר ושלושה חיילים הכו אותנו עם הידיים והקתות של הרובים שלהם ובעטו בנו. אחר כך הם דחפו אותנו לתוך ג'יפ. שלושה חיילים נכנסו לג'יפ. שמעתי אחד מהם אומר "פוואר" והבנתי שלוקחים אותנו למחנה הפליטים אל-פוואר. תוך כדי הנסיעה חייל שישב במושב האחורי הכה אותי. הוא נתן לי בעיטה חזקה בפנים, ופגע באף ובעין שלי. התחיל לרדת לי דם מהאף. החייל שאל "זה היה טוב?", אמרתי שכן. הרגשתי מושפל וחסר אונים.

הג'יפ נכנס למחנה פליטים אל-פוואר ועצר. החייל שבעט בי בפנים דחף את מדחת חזק החוצה מהג'יפ והוא נפל ברחוב. שמעתי אותו נופל וצועק "למען השם!". ניסיתי לצאת מהג'יפ בעצמי, אבל ברגע ששמתי רגל אחת על המדרגה של הג'יפ החייל דחף אותי ונפלתי החוצה כמו מדחת. החייל יצא מהג'יפ ודרך עלי. הוא בעט בי, ושמעתי שגם מדחת, ששכב לידי, חוטף מכות.

שני החיילים קיללו אותנו והכו אותנו. הם קראו לנו "מניאק!" ו"בן זונה!". הקללות והמכות נמשכו עשר דקות בערך. אחר כך החייל שתקף אותי אמר לי לקום. ניסיתי, אבל מרוב חולשה נפלתי. אני לא בטוח מה קרה אחר כך. כנראה שאיבדתי את ההכרה לדקה או שתיים.

שמעתי את אחד מהחיילים אומר למדחת להעיר אותי. הוא הוריד ממנו את האזיקונים ואת כיסוי העיניים ואז נתן לו סטירה. מדחת נתן לי סטירות כדי להעיר אותי ואני חזרתי להכרה. הוא עזר לי לקום.

החיילים הכו אותי שוב, והפעם הם מכות המכות היו יותר חזקות. נפלתי שוב. אחד מהם בעט בי בעיטה חזקה באיבר המין. 'הם הכו אותי גם עם הקתות של הרובים ביד, בגב ובראש. המכות נמשכו עשרים דקות בערך, וכל הזמן שכבתי על הכביש. איש שעבר ברחוב אמר לחיילים "בוקר טוב" ואחד מהם אמר לו "תסתלק מכאן!". מאוחר יותר הבנתי שהוא היה מורה מבית הספר. אחד מהחיילים אמר לי לקום וחתך את האזיקונים מהידיים שלי. הוא אמר לי להוריד את הכיסוי מהעיניים ואז הצמיד סכין לצוואר שלי והחייל השני הכה אותי עם הקת הרובה שלו בגב. אחרי כמה דקות הם אמרו לי להסתלק.'

התרחקתי מהם וניסיתי לזכור את המספר של הג'יפ שלהם. על הג'יפ למעלה היה כתוב בכתב לבן גדול 327. 'ראיתי שהשאירו אותנו בכניסה למחנה אל-פוואר, ליד פנצ'ריית אל-עזה.

אני ומדחת נכנסו למחנה והלכנו עד לאזור של בית הספר. המורה שעבר לידינו קודם היה שם. הוא ישב ליד מדורה והיו לידו פועלים ותלמידים. הוא זיהה אותי וסיפרתי לו מה קרה לי. התקשרתי מהטלפון של מדחת לאחי, מאג'ד. הוא בא באוטו שלו יחד עם רג'אאי ולקח אותנו לבית החולים עאליה. הגענו לשם בשעה 06:15.

בבית החולים עשו לנו בדיקות ואמרו שיש לי סימנים של מכות בזרועות, בראש, בעין שמאל, באף ובבטן התחתונה. גם הידיים כאבו לי בגלל האזיקונים. כשהיינו בבית החולים עייאש הגיע יחד עם אבא של רג'אאי. נשארנו בבית החולים שעה בערך ואז חזרנו לכפר.

מוחמד איסמאעיל ח'ליל אבו ערקוב, בן 18, הוא תלמיד תיכון, תושב וואדי א-שאג'ינה בדורא שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית העד ב-29.4.09.