עדויות

עייאש עג'ווה, רצף

בתקופה האחרונה אני עובד בישראל בלי אישור. אני סובל מכאבים בגב וברגל ימין והרופא אבחן אצלי התחלה של פריצת דיסק. בשלושת השבועות האחרונים לא עבדתי, כי היו לי בדיקות וצילומים בגלל הגב. '

ב-26.4.09 בבוקר נסעתי לרופא תאוופיק רחאל בחברון. בן אחותי, רג'אאי אבו ערקוב, בן 26, ליווה אותי. הרופא אמר לי לעשות צילום סי.טי. לגב. היה כבר מאוחר מדי בשביל לעשות את הצילום באותו יום, אז החלטתי לעשות אותו למחרת. בן אחותי הזמין אותי אליהם הביתה כדי לראות את אחותי ולאכול איתם. הם גרים בואדי א-שאג'ינה ליד דורא. תכננתי להישאר שם שעה ואחר כך לחזור הביתה. רג'אאי ואני הגענו לבית שלו בסביבות השעה 15:30 ואז רג'אאי נסע למרכז דורא כדי להביא אוכל. אני התפללתי ונחתי וחיכיתי שהוא יחזור.

בסביבות השעה 16:00 הגיעו לבית של אחותי ילדים מהמשפחה ואמרו שהצבא עצר את רג'אאי. אחותי, אמא של רג'אאי, ועוד אחות שלנו רצו החוצה לרחוב. הלכתי אחריהן כדי לראות מה קורה. אני יודע עברית וחשבתי שאוכל לעזור. ברחוב ראיתי שני חיילים גוררים בחור שאני מכיר, מוחמד איסמאעיל אבו ערקוב, בן 17, לאוטו שלהם. האחיות שלי ביקשו שאחזור הביתה והסכמתי איתן שזה עדיף. החיילים זרקו רימון הלם ואז כבר הייתי בטוח שאני רוצה להיכנס פנימה. הם אמרו שאסור לאף אחד להתקרב אליהם. הסתובבתי אחורה והלכתי ארבעה או חמישה צעדים לכיוון הבית ואז חייל צעק עלי. הסתובבתי והסתכלתי עליו והוא אמר "בוא". שני חיילים רצו אלי. אחד מהם תפס אותי בכוח. אמרתי לו בעברית "לאט לאט". הסברתי לו שאני חולה והוצאתי מהכיס דו"ח רפואי באנגלית. אמרתי לו שאני בכלל לא מהכפר ושלא באתי כדי לעשות בעיות. החייל אמר לי לשתוק. הראיתי את הדו"ח לעוד חייל, אני חושב שהוא היה האחראי מביניהם, אבל גם הוא לא התייחס אליו. לקחו אותי לג'יפ צבאי. הדלת האחורית הייתה פתוחה. בתוך הג'יפ ראיתי את רג'אאי. העיניים שלו היו מכוסות והידיים שלו היו באזיקונים.

חייל שם אזיקונים על הידיים שלי, כיסה את העיניים שלי והכניס אותי לתוך הג'יפ. אחרי כמה דקות שמעתי שיש סביבי עוד עצורים. החיילים אמרו לנו לצאת מהג'יפ ולעמוד אחד מאחורי השני ושכל אחד יחזיק בחולצה של מי שהולך לפניו. הלכנו ככה 300 מטר בערך ואחר כך הכניסו אותנו באלימות לאוטו גדול. ישבנו על הרצפה של האוטו. נסענו חמש דקות בערך, ובגלל שישבנו על הרצפה נפלנו אחד על השני בנסיעה. בגלל שהנסיעה הייתה קצרה הבנו שלקחו אותנו למחנה אדוריים. במחנה החיילים דחפו אותנו לתוך חדר גדול והושיבו אותנו על כסאות. הם דיברו ביניהם ואני הבנתי ממה שהם אמרו שהם חושבים שאנחנו זורקים אבנים ועושים בעיות. כשהם דיברו עלינו הם כל הזמן קיללו.

ישבנו שם ופעם בכמה דקות חיילים נכנסו לחדר ונתנו לנו סטירות. אני חבשתי כובע. חייל לקח את הכובע שלי וזרק אותו. הוא אמר לחייל אחר "אם אתה רוצה את הכובע אתה יכול לקבל אותו". החייל השני ענה "זה כובע אדום ואני לא כל כך אוהב אדום". חיילים הכו אותי עם מקל ברגל ובראש. שאלתי אם נישאר שם הרבה זמן, ולמה בכלל לקחו אותנו. מישהו אמר "שתוק" ואז הכו אותי ובעטו בי. אחר-כך שאלתי אותם שוב את אותן השאלות ואמרתי שאני חולה ושאני חייב לקחת את התרופה שלי. אמרתי גם שיש לי תור לצילום סי.טי.. החיילים ששמעו אותי צחקו עלי. הם אמרו שאני משקר ושאלו אחד את השני בצחוק "אתם מאמינים לו?". הם אמרו שלא צריך להקשיב לי בכלל. המשכתי להתלונן על מה שהם עשו ובכל פעם שניסיתי לדבר הם השתיקו אותי במכות או בצעקות. אחד מהם אמר "נשחרר את כולם חוץ מהמניאק הזה. הוא יישאר בכלא עד שישחררו את גלעד שליט". חייל שיחק באוזן שלי עם עט או מקל. הוא הכאיב לי ואני צעקתי, ואז הוא הכה אותי בראש. חייל אחר אמר לחייל שהכה אותי שיתרחק ממני, והחייל שהכה אותי אמר "בגלל המניאקים האלה העברתי שמונה שעות מחוץ למחנה". החייל השני אמר "אבל מה הקשר של אלה? הם אומרים שעצרו אותם בבתים שלהם ושהם לא עשו שום דבר". החייל השני אמר "הם משקרים".

כשהגיע הזמן לתפילת הערב הראשונה שמעתי מואזין וביקשתי שייתנו לי להתפלל. חייל אמר שבעוד חמש דקות ייתנו לנו להתפלל. הוא שאל אותי לאיזה כיוון אנחנו מתפללים, ואמרתי לו שדרום. אחרי חמש דקות שאלתי שוב מתי ייתנו לנו להתפלל ואותו חייל אמר שזה אסור. אמרתי לו שאני חייב להתפלל. הוא שאל בלעג "מה יקרה אם תפספס את התפילה?" אמרתי לו "אללה יסלח לי". הוא אמר "אז תבקש מאללה שיסלח לך". אף אחד מאיתנו לא התפלל. כבר פספסנו קודם את תפילת הצהריים השנייה ואחר-כך גם את תפילת הערב השנייה.

עברו שעות ואנחנו ישבנו באותה תנוחה על הכיסאות. הגב שלי כאב. שמעתי את אחד מהחיילים אומר שכבר חצות וקצת אחר-כך אמרתי להם שכואב לי מאוד וביקשתי מהם להוריד לי את האזיקונים, לפחות לכמה דקות. אחד מהם אמר "מה, אתה רוצה לברוח?" ואני נשארתי באזיקונים. המשכנו לשבת. מוחמד נרדם ונחר, ואז הם בעטו בו והעירו אותו.


לפנות בוקר החיילים הדליקו טלוויזיה ושיחקו כדורגל במשחק טלוויזיה. הם צעקו כל הזמן והזכירו שמות של שחקני כדורגל מברצלונה ומדריד.

החיילים נתנו לנו מספרים. אני הייתי מספר אחד. אחד מהחיילים נכנס לחדר ואמר "מפקד", ואנחנו היינו אמורים להתפקד. הם עשו את זה אולי שש פעמים במשך הלילה. פעם אחת לא הסכמתי לעשות את זה, והם לא יכלו להתחיל בלעדי, כי אני הייתי אמור להיות הראשון. 'בתור עונש, החיילים הכריחו אותנו לעמוד עשר דקות בערך. מתישהו בלילה חייל שאל למה אנחנו יושבים על כיסאות ולא על הרצפה. חייל אחר ענה לו בצחוק "זה בגלל החורף".

החיילים הוציאו מהחדר את רג'אאי וסאבר. הסיוט שלי נמשך עד לשעה 05:00 בבוקר בערך, ואז חייל קרא לי ולעלי והובילו אותנו החוצה. הכניסו אותנו מהר לג'יפ שהמנוע שלו כבר פעל. שני חיילים הושיבו אותנו על הרצפה של הג'יפ. אחד מהם נתן לי אגרוף חזק בראש והראש שלי נחבט בג'יפ. כאב לי מאוד, יותר מהמכות הקודמות. קצת אחרי שהג'יפ התחיל לנסוע חטפתי מכה חזקה בכתף מקת של רובה. הג'יפ נסע חמש או עשר דקות ואז עצר. החיילים הוציאו אותנו החוצה מהר. כנראה ששני החיילים תקפו את עלי, כי שמעתי מכות ושמעתי אותו צועק. זה נמשך כמה דקות ואז הם צעקו עליו שיסתלק.

שני החיילים התקרבו אלי ובעטו ברגליים שלי. אחד מהם שאל אותי איפה תעודת הזהות שלי. אמרתי שהיא בכיס הקדמי של המכנסיים. החייל דחף את הידיים שלו לכל הכיסים שלי, אבל לא נגע בכיס עם תעודת הזהות. הוא הוציא את הארנק שלי מהכיס האחורי, וקצת אחר כך החזיר אותו. הוא חתך את אזיקי הפלסטיק מהידיים שלי והכה אותי בבית השחי עם הקת של הרובה שלו. הסתובבתי אליהם ואז אחד מהם הכה אותי עם הרובה במותן. נפלתי על האדמה וחטפתי בעיטות. שני החיילים הכו אותי ואני אמרתי להם שאני חולה. אחד מהם אמר "שתוק" והמשיך להכות אותי. צעקתי, והרגשתי תסכול וחוסר אונים. כל מה שקרה לי קרה בלי שום סיבה. שני החיילים היו סדיסטים.

אחד מהחיילים אמר לי להוריד את הכיסוי מהעיניים. כשהורדתי הכיסוי אותו נתנו לי עוד מכה של אגרוף על הראש והם אמרו לי להסתלק. הלכתי צעד אחד וחטפתי עוד מכה בגב. הלכתי, ולא ידעתי איפה אני. התקשרתי לגיסי, אבא של רג'אאי, ותיארתי לו את הסביבה. הוא הצליח להבין איפה אני, והתברר שהייתי ליד תחנת הדלק של אבו שראר בכפר ח'ורסא. גיסי בא באוטו שלו ולקח אותי ואת עלי לבית שלהם. אחר כך הוא הסיע את עלי לבית שלו ואז התחלנו לנסוע לכיוון בית החולים. בזמן הנסיעה התקשר מאג'ד, אחיו של מוחמד אבו ערקוב, וביקש שנפגוש אותו ליד הכפר. פגשנו אותו ואני נסעתי באוטו של מאג'ד לבית החולים עאליה. הגענו לשם בסביבות השעה 06:00 בבוקר. עברנו שם בדיקות וקיבלנו דו"חות רפואיים, ואז נסענו משם.

אחרי שהג'יפ נסע פתחתי את הארנק וראיתי שחסרים לי 600 שקלים. היה לי הרבה כסף בארנק בשביל לשלם על צילום הסי.טי.

אני סובל מכאבים. המכות של החיילים השאירו סימנים' בבית השחי, בכתף, ברגל ובראש.

עייאש חסן מיסלח עג'ווה, בן 32, הוא רצף, תושב א-סמוע שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית אחותו של העד ב-30.4.09.