עדויות

חלימה א-שוואמרה, בת 57

אני גרה בכפר דיר אל-עסל אל-פוקא, מדרום מערב לדורא. לפני ארבע שנים בנו ליד הבית שלנו את גדר ההפרדה. המרחק בין הבית שלנו לגדר הוא 50 מטר, והצבא לא מרשה לנו להתקרב לגדר.

יש לי שמונה ילדים. הבכור, מוחמד, בן 28, והצעיר, נאדי, בן 14. לבעלי יש פגם מלידה ברגל שמאל, והוא לא יכול לעבוד. מוחמד גר ברמאללה ועובד שם. הבן שלי חוסיין, בן 22, נפגע בשנת 2004 מרסיס של רימון שהצבא זרק בזמן אימונים, כשהוא היה במרעה. הוא איבד את העין הימנית שלו ומאז הוא מטופל בבית החולים שיח' ג'ראח בירושלים. הבן שלי פאדי, בן 25, סובל ממחלה שהרופאים לא הצליחו לאבחן. הוא כל הזמן מקיא והוא לא יכול לעבוד. הבן הצעיר שלי, נאדי, חולה באפילפסיה.

אני המפרנסת היחידה במשפחה. אני עושה הכול כדי להרוויח כסף, אפילו מעט. אני שוכרת אדמות מאנשים בכפר, מעבדת אותן עם החמור שלי, מגדלת וקוצרת. לפעמים אני מסתננת לישראל דרך ג'ינבה לרהט או לבאר שבע ועובדת בקטיף. פעם קיבלנו קצבה מלשכת הרווחה, אבל לפני שלוש שנים הפסיקו לנו את הקצבה, בגלל שהבנים שלי גדלו.

ב-11.3.2009 אחרי השעה 22:00, שמתי לב שהחמור שלי, שהיה קשור ליד הבית, השתחרר וברח. הוא רץ לכיוון גדר ההפרדה והחבל שלו נתקע בתיל. פאדי רצה לצאת ולהחזיר את החמור, אבל לא נתתי לו, כי פחדתי שיגיעו שוטרים. החלטתי ללכת להביא אותו בעצמי. הגעתי לחמור ושחררתי את החבל שלו.

פתאום הגיע טנדר טויוטה בצבע ירוק של משמר הגבול ועצר לידי. מהאוטו יצאו שני שוטרים והנהג נשאר בפנים. הם התקרבו אלי. אחד מהם משך את הרסן של החמור והשני ניסה להוציא מהיד שלי את החבל שלו. השוטר שהחזיק ברסן אמר לי בערבית לעזוב את החמור. הוא אמר שאם אני רוצה לקבל את החמור בחזרה אצטרך להגיע לבאר שבע ולשלם 1,000 שקלים. אמרתי לו שאין לי כל כך הרבה כסף, ושאני צריכה להשתמש בחמור הזה לעבודה מחר.

השוטר שהחזיק ברסן משך את היד השמאלית שלי והשוטר השני ניתן לי מכה חזקה במרפק עם הרובה שלו. כאב לי מאוד וצעקתי. השוטר שהכה אותי חיקה את הצעקה שלי. אמרתי "שברתם את היד שלי" והוא אמר שאני משקרת. אחד מהם אמר שהם עוצרים אותי. עזבתי את החבל ואחד השוטרים תפס אותו. למרות הכאב הושטתי את היד ותפסתי את החבל שוב. השוטרים שמו אזיקים ממתכת על הידיים שלי. הכאב התגבר, ולא יכולתי לשאת אותו. נפלתי על האדמה. אמרתי להם שאני אתלונן נגדם במנהל האזרחי. אחד מהם אמר שהם לא תקפו אותי ולא שברו את היד שלי. הם כנראה הבינו שנפגעתי, כי אחד מהם הוריד ממני את האזיקים והם חזרו לאוטו שלהם ונסעו.

מיד אחר כך הגיע בעלי, כאמל מוחמד חסן שוואמרה, בן 52. הוא אמר שהוא שמע אותי צועקת, אבל לא העז להתקרב אלי בגלל השוטרים. הוא התיז מים על הפנים שלי ועזר לי לחזור הביתה ואז החזיר את החמור לכיוון הבית. כאב לי מאוד, אבל לא יכולנו להגיע לבית החולים בלילה. לא ידענו איך להזמין אמבולנס, כי לא היה לנו את מספר הטלפון. החלטתי ללכת לאישה קשישה מהכפר שמרפאה בשיטות עממיות. המרפאה, זביידה, אמרה לי שהיד שלי נשברה. היא שמה מדבקה על היד שלי וחזרתי הביתה. מרוב כאב לא ישנתי כל הלילה. חיכיתי עד הבוקר ואז נסעתי במונית שירות לבית החולים עאליה. בבית החולים עשו צילום רנטגן של היד שלי ואמרו שיש לי שבר בזרוע. אורטופד שם לי גבס ונתן לי תרופה נגד כאבים. הוא ביקש ממני לחזור לבית החולים ב-27.4.09.

מאותו יום אני לא יכולה לעבוד בשדה או בבית. בלילות קרים כואב לי ואני לא מצליחה לישון.'

חלימה עבד רבו מוחמד א-שוואמרה, בת 57, נשואה ואם לשמונה, היא חקלאית ותושבת דיר אל-עסל אל-פוקא שבמחוז חברון. העדות נגבתה על-ידי מוסא אבו השהש בבית העדה ב-31.3.09.