עדויות

איסלאם חון, בן 17

ביום חמישי ה-15.1.2009 בסביבות השעה 09:30 בבוקר יצאתי מהבית יחד עם שני האחים שלי, לואאי, בן 16, ומואיד בן 15, לחלקת אדמה של סבא שלנו. רצינו לאסוף שם עצים בשביל הבית. אימא הייתה עסוקה בעבודות הבית והיא אמרה שהיא תצטרף אלינו עוד מעט.

יצאנו לדרך. מזג האוויר היה נעים והיינו במצב רוח טוב כי גמרנו את מבחני אמצע השנה, וזה היה היום הראשון של החופש.

חצינו את הכביש שמוביל להתנחלות אלון מורה. לא היו שם חיילים ולא עברו בכביש מכוניות. בדרך כלל חיילים לא מרשים לנו לעבור בכביש הזה.

הלכנו עוד חצי קילומטר בערך, עד שהגענו לחלקה של סבא. אספנו שם ענפים יבשים והתחלנו לחזור הביתה. כשהגענו לכביש ראינו שם עשרה חיילים בערך. הם צעקו עלינו "עצור! עצור!". אחד מהם החזיק אבן ביד. אמרתי להם "אנחנו באים". אחרי שהתקרבנו באו פתאום חיילים מאחורינו ושמו לנו אזיקונים על הידיים. חייל נתן לי כמה מכות בעורף, והכה את לואאי בראש. הם דיברו בעברית אז לא הבנו מה הם אומרים. ניסיתי להסביר להם שרק באנו לשם לאסוף עצים, אבל הם אמרו לי לשתוק. אימא הגיעה, אבל כשהיא ניסתה להתקרב הם צעקו עליה וכיוונו עליה את כלי הנשק שלהם.

אחרי עשר דקות החיילים קשרו חתיכות בד על העיניים שלנו. חיילים הכו אותי בגב, בראש ובצוואר. הם נתנו לי גם סטירות ושמעתי אותם צוחקים. לא הבנתי מה הם אומרים, אבל הבנתי שהם לועגים לנו.

בערך חצי שעה אחרי שהם תפסו אותנו הם העלו אותנו על ג'יפ. לפי הנסיעה זיהיתי את הדרך והבנתי שלוקחים אותנו למחסום בית פוריכ. במחסום הושיבו אותנו על האדמה והשאירו אותנו ככה כמה שעות. במהלך הזמן הזה שמעתי את הקול של אבא שלי.

האזיקונים שהיו על הידיים שלי הכאיבו לי מאוד. אמרתי לחיילים שכואב לי, אבל אחד מהם אמר לי "סתום!". בערך שעה אחרי שהגענו ביקשתי מאחד החיילים ללכת לשירותים, אבל הוא לא הסכים. ביקשתי שוב ושוב ורק בפעם הרביעית החיילים הרשו לי ללכת לשירותים. שמעתי את מואיד אומר שהאזיקונים מכאיבים גם לו מאוד.

אחרי כמה שעות חיילים שוב הובילו אותנו לג'יפ. שמעתי את אימא שלי מתחננת בפני החיילים שישחררו אותנו ואמרתי לה "אל תדאגי! לא עשינו שום דבר!" ואז חייל הכה אותי בראש. שמעתי את מואיד בוכה. הצלחתי להציץ מתחת לכיסוי העיניים ולראות אותו.

היו בג'יפ שלושה חיילים. ישבנו על הרצפה. נסענו, לא ידעתי לאן. אחרי שעצרנו הורידו מאיתנו את כיסויי העיניים ואת האזיקונים ולקחו אותנו לרופא ששאל אותנו שאלות על הבריאות שלנו. ענינו לשאלות ואחר כך לקחו אותנו מחוץ לבניין, שם שמו לנו שוב כיסויי עיניים ואזיקונים. היה נדמה לי שאחד האחים שלי לידי, ושאלתי "מי כאן?". לואאי ענה לי. שאלתי אותו איפה מואיד והוא אמר שהוא לא יודע.

אחרי כמה שעות שמעתי מישהו עובר לידי ושאלתי "מה השעה?". ענו לי בערבית "עשר וחצי בלילה". היה קר. אמרתי לחייל "קר לנו והאזיקונים לוחצים". הוא אמר "אני לא יכול לעזור". שאלתי אותו איפה אחי השני והחייל אמר "הוא חזר הביתה". נרגעתי קצת כששמעתי ששחררו אותו.

אחרי חצי שעה בערך לקחו אותנו לחדר והורידו לנו את האזיקונים ואת כיסויי העיניים. בדרך לחדר שאלתי את החייל "למה אנחנו כאן?", והוא אמר "אני לא יודע". אמרתי לו "לא עשינו שום דבר" והוא אמר "אני יודע את זה". החדר היה קטן, שלושה על שלושה מטרים, והיו בו שלושה בחורים צעירים. היו שם מיטות ושתי שמיכות לכל אחד מאיתנו. השמיכות לא הספיקו, והיה לי קר מאוד בלילה.

השאירו אותי שם יחד עם לואאי גם בימים הבאים. נתנו לנו שלוש ארוחות ביום, אבל האוכל היה כל כך גרוע כך שלא אכלתי מספיק וכל הזמן הייתי רעב. יצאנו לחצר שלוש פעמים ביום, למשך שעה בכל פעם. אפשר היה ללכת לשירותים רק בזמן היציאה לחצר.

ביום שישי ה-16.1.2009 בסביבות השעה 12:00 בצהריים, לקחו אותי לחדר שהיה בו שוטר. השוטר דיבר ערבית. הוא שאל אותי איך קוראים לי ולמה אני שם. סיפרתי לו מה קרה, והוא כתב הכול בעברית וביקש ממני לחתום. שאלתי אותו "למה אנחנו כאן, איך זה יכול להיות? אתם תפסתם אותנו אחרי שאספנו עצים". השוטר שאל "למה אתה זורק אבנים?", ואני אמרתי "בחיים לא זרקתי אבנים". אחר כך הכניסו את לואאי לחדר. מאוחר יותר הוא אמר לי שהוא אמר לשוטר את אותו הדבר.

ביום שני ה-19.1.09 בשעה 16:00 קשרו את הידיים שלי ושל לואאי, כיסו את העיניים שלנו ולקחו אותנו. בהתחלה לא הבנו לאן לוקחים אותנו, ובסוף הבנו שהגענו לכניסה למחנה. החייל הוריד לנו את האזיקונים ואת כיסויי העיניים. חזרנו הביתה במונית.

איסלאם עבד א-רחים חסן חון, בן 17, הוא תלמיד תיכון תושב סאלם שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי בבית העד ב-21.1.09.