עדות: הצבא הפגיז את בית משפחת חמודה בתל אל-הווא, הרג שניים מילדי המשפחה ופצע קשה את האם, ינואר 09

טלעת חמודה, פקיד

טלעת חמודה

אני ואישתי, 'אינתיסאר עבד אל-ווהאב חמודה, בת 40, וארבעת הילדים שלנו: איהאב, בן 23, מוחמד, בן 17, כאלימאן, בת 15 והתינוק פארס, בן שניים וחצי, גרנו בבית פרטי, עם שלושה חדרים מטבח ושירותים, בשכונת תל אל-הווא, מדרום לעיר לעזה, ליד מסגד אבו חניפה א-נועמאן.

ביום שבת, 10.1.2009, בסביבות השעה 23:45, ישבתי בבית עם אשתי והילדים. לא הצלחתי לישון בגלל שבחוץ היה ירי של הצבא ומטוסים הפציצו כל הזמן באזור.

שמעתי רעש של טנקים ליד הבית. אספתי את כל בני המשפחה והלכנו לחדר הכי הצפוני של הבית. החשמל מנותק כבר כמה זמן ושכבנו על הרצפה בלי לזוז, בחושך. היינו מתוחים ומפוחדים. 'נשארנו ככה, וכשמישהו היה צריך לשירותים הוא זחל לשם במהירות.

ביום ראשון בשעה 02:00 לפנות בוקר פגז פגע בקיר של הבית של השכנים שלנו, ורסיסים נחתו בחדר שבו הסתתרנו. אללה ריחם עלינו ואף אחד לא נפגע, כי כולנו שכבנו על הרצפה, אבל נבהלנו מאוד. הבת שלי, כאלימאן, בכתה ורעדה מפחד. גם התינוק בכה ואשתי הרימה אותו וחיבקה אותו.

ברחנו לחדר שבמרכז הבית. אחרי חמש דקות בערך, בזמן ששכבנו על הרצפה, ירו עוד שני פגזים. אחד מהם נחת בשירותים והשני בחדר המערבי של הבית. שמענו התפוצצויות חזקות וכל הבית רעד והתמלא עשן ואבק סמיך. קראתי לכל לבני המשפחה כדי לבדוק שכולם בסדר. אשתי ענתה שהיא נפצעה קצת אבל היא בסדר.

אינתיסאר חמודה בבית החולים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 12.1.09.
אינתיסאר חמודה בבית החולים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 12.1.09.


אחרי חמש דקות בערך, כשהעשן והאבק התפזרו, התברר לי שאינתיסאר נפצעה קשה בבטן, ברגל, ביד שמאל ובירך שמאל ויש לה כוויות ופגיעות של רסיסים בפנים. היא החזיקה את פארס, ואני לקחתי אותו ממנה. הוא לא הוציא שום קול ופחדתי שהוא נפגע בלי שהיא שמה לב. מיששתי אותו וגילתי שהוא מדמם מפגיעה עמוקה בבטנו ומהאף. חיפשתי את הדופק שלו בצוואר אבל לא היה דופק. הוא לא נשם. ניסיתי לעשות לו הנשמה מלאכותית אבל היה לו המון דם בפה והוא לא זז. הבנתי שהוא מת. שמתי אותו במטבח וכיסיתי אותו.

אחר כך ניגשתי לאשתי ונתתי לה חתיכת בד כדי שתחבוש את הפצע שלה. היא סבלה מכאבים. ניגשתי לבדוק את שאר הילדים. למוחמד היה פצע עמוק 'בבטן וראיתי את המעיים שלו. הוא נאנק מכאבים וצעק לעזרה. כאלימאן הייתה בהלם, היא בכתה וקפצה, נתנה לעצמה סטירות ומרטה את השיער שלה. חיבקתי אותה כדי שתירגע.

שמענו את הטנקים בחוץ פוגעים בקירות של הבתים שלידנו. גם ההפצצות נמשכו. ביקשתי מאיהאב עזרה. הוא היה חיוור והמום, אבל התעשת ועזר לי לסחוב את מוחמד למטבח. מוחמד היה עדיין חי וצעק מכאבים. התפללתי לאללה שהוא יחזיק מעמד עד שיגיע אמבולנס.

התקשרתי לאמבולנס של הסהר האדום, לבית חולים א-שיפאא ולבית החולים אל-קודס וסיפרתי לכולם על מה שקרה. הם אמרו לי שאי אפשר להגיע אלינו עם אמבולנס כי הצבא מפגיז כל מי שזז או מתקרב למקום. התקשרתי לצלב האדום ודיברתי עם משהו בשם עימאד. אמרתי לו שאנחנו צריכים אמבונלס דחוף ושיש לי בן הרוג ובן גוסס ושאשתי פצועה קשה. ספרתי לו שהצבא נמצא מחוץ לבית ושאנחנו מפחדים שימוטטו עלינו את כל הבית. '

הייתי במצב קשה מאוד, אני לא יכול לתאר את זה. אני לא מאחל את זה לאף אחד. לא היה לי מה לעשות חוץ מאשר לחכות בסבלנות. אני לא יודע איך לא התמוטטתי ומאיפה היו לי כוחות להתגבר על הכאב והכעס שהרגשתי.

אשתי שאלה מה שלום פארס. היא אמרה שהיא לא שומעת את הקול שלו. אמרתי לה שהוא בסדר. אחר כך היא שאלה על מוחמד ואמרתי לה שכולם בסדר. רציתי להרגיע אותה כדי שהיא תחזיק מעמד.


רופא ששמע את הקריאה שלי בתקשורת התקשר לטלפון הנייד שלי ואמר שהוא רוצה להדריך אותי איך לטפל בבן הפצוע, מוחמד. הוא אמר לי להביא חתיכת בד נקי, לשים אותה על הפצע וללחוץ כדי להפחית את הדימום. עשיתי מה שהוא אמר. רצתי בין אשתי לבין בני.'

בשעה 03:00 לפנות בוקר שמעתי קולות של גריפה. פחדתי שיגרפו לנו את הבית ושהוא ייפול על ראשינו הראש שלנו. הסתכלתי מהחלון וראיתי דחפורים הורסים את העמודים של הבית של שכן שלנו, אבו סמחאן, שנמצא במרחק של שני מטרים. התקשרתי לעימאד מהצלב האדום ואמרתי לו שדחפורים הורסים את הבית של השכנים שלנו. התחננתי אליו שיעשה משהו כדי להציל אותנו לפני שייהרסו את הבית על הראש שלנו. הוא אמר לי להאיר את הבית כדי שהצבא יידע שיש בו אנשים. הדלקתי ארבעה פנסים ושמתי כל אחד בחלק אחר של הבית הדלקתי גם את מנורות הנפט. החיילים כנראה הבינו שיש אנשים בבית כי הם הפסיקו להרוס בחוץ.

נשארנו ככה עד השעה 05:00 בבוקר. אני ואיהאב היינו התחלפנו בלחיצה על הפצע של מוחמד. הנשימה שלו הלכה ונחלשה. התזתי לו מים על הפנים ונתתי לו לשתות. הוא לא היה מסוגל לבלוע וירק את המים. מוחמד תפס את היד שלי ואמר, בקושי, "תסלח לי". הרגשתי שאני מאבד אותו. הייתי חסר אונים.

התחלתי להנשים אותו, אבל זה לא עזר והוא הפסיק לנשום. מיששתי את הצוואר לבדוק את הדופק, אבל לא היה דופק. הבנתי שהוא כנראה מת. עיסיתי לו את החזה במשך כמה דקות, אבל זה לא עזר. נפרדתי ממנו, נישקתי אותו 'ואחר כך סגרתי לו את העיניים וכיסיתי אותו. אני ואיהאב שמנו אותו ליד פארס ובכינו.

התעשתי מהר כדי שהילדים לא יתמוטטו וכדי אשתי לא תדע מה קרה לבנים שלה. התקשרתי שוב לבתי החולים, לסהר האדום, לצלב האדום ולרדיו והתחננתי שיעזרו לנו. הרגשתי שאנחנו הולכים למות אחד אחרי השני.


בשעה 07:00 בבוקר הטנקים התחילו לסגת לכיוון דרום. התקשרתי שוב לבתי החולים ואמרתי להם שהצבא נסוג. כולם הבטיחו לשלוח אמבולנס, אבל אף אחד לא הגיע.

בשעה 08:00 איהאב, שלא היה מסוגל לחכות יותר, החליט לצאת ברגל לבית חולים אל-קודס, שנמצא במרחק של חצי ק"מ מהבית בערך, ולחזור עם אמבולנס. אמרתי לו שאני מפחד שהישראלים יירו בו והוא אמר שהוא לא מוכן לחכות עד שאימא שלו תמות. נתתי לו ללכת וביקשתי שישמור על עצמו.

אחרי חצי שעה איהאב חזר מבית חולים אל-קודס עם פרמדיק ואלונקה. הוא אמר שכל האמבולנסים של בית החולים עסוקים בחילוץ של אנשים במצב דומה. יצאתי מהבית וצעקתי: יא אנשים, יא עולם, תצילו אותנו. כמה מהשכנים שמעו אותי ובאו לעזור. שמנו את אשתי על האלונקה ואת ההרוגים לקחנו בתוך שמיכות. הלכנו כמה מטרים ואז הגיעו שני אמבולנסים מבית חולים א-שיפאא. השעה הייתה 08:30 או 09:00. אחד האמבולנסים לקח את אשתי עם איהאב ואני נסעתי באמבולנס השני עם שני הבנים ההרוגים.

את אשתי לקחו למחלקת הטראומה, אחר כך העבירו אותה למחלקה לטיפול נמרץ והכינו אותה לניתוח. 'לאיהאב היו פצעים קלים, וטיפלו בו ושיחררו אותו. קברנו את שני הבנים שלי באותו יום.

אני לא מאחל לאף אחד לשכול את הילדים שלו. הם כל כך יקרים.

עברו עלינו שעות כל כך קשות וראינו דברים שלא ניתן לתאר. מי שיראה את הבית שלנו אחרי ההפגזה, לא יאמין שיצאו משם אנשים חיים. ניצלנו רק בגלל רחמי שמיים.

טלעת אסעד סעדי חמודה, בן 52, נשוי ואב לארבעה, הוא פקיד ותושב שכונת תל אל-הווא בעיר עזה. את עדותו גבה איאד חדאד, בטלפון, ב-12.1.09.