עדויות

עיזאת כסאב, פנסיונר

אני פנסיונר של הרשות הפלסטינית, שירתי בעבר כקצין במנגנון ההגנה האזרחית של הרשות.

המשפחה שלנו גרה בבניין עם שתי קומות, מאתיים מטר מאחורי שוק המכוניות בעיר עזה. אני ואשתי פאטמה גרים בקומה השנייה עם הילדים שלנו: רים, בת 33, אחמד, בן 25, מחמוד, בן 23, ג'לאל, בן 22, איבראהים וסעד, בני 20, רג'א, בן 15, וסעיד, בן 26, עם אשתו והתינוק שלהם. הקומה שלנו היא בגודל של 160 מטר רבוע ויש בה ארבעה חדרים ושירותים. בקומת הקרקע גרים הבן שלי רמי, אשתו ושני הילדים הקטנים שלהם, והבן שלי מוחמד, אשתו ושני הילדים הקטנים שלהם. ליד הבית שלנו יש שטחים חקלאיים, מוסך וכמה בתים.

ביום ראשון, 27.12.08, בסביבות 11:30, חיל האוויר הישראלי התחיל לתקוף בצורה מסיבית את המטות של מנגנוני הביטחון ברצועת עזה. ההפצצות נמשכו כמה ימים. באותו זמן התחילו גם שמועות שהצבא הישראלי מתכונן לפלישה קרקעית וכל האנשים היו מבוהלים, במיוחד אלה שגרים ליד הגבול וליד המטות הביטחוניים. בגלל כל המתח, כמה מהבנים שלי - ג'לאל, מחמוד, אחמד וסעיד - החליטו ביום שישי [2.1.09] לעזוב את הבית שלנו וללכת לבית של אחי סעד ברחוב א-נפק, ליד שכונת שיח' רדוואן, כי הבית שלו יותר רחוק מהגבול עם ישראל. אני נשארתי בבית עם אשתי ועם שאר בני המשפחה. בסך הכל נשארנו בבית 16 אנשים.

ביום שבת [3.1.09], בסביבות 8:30 בבוקר, שמעתי מטוסים ואחרי זה גם טנקים מתקרבים לשכונה שלנו. נשארנו בבית ושמענו ברדיו שכוחות הכיבוש התחילו במבצע היבשתי ברצועה. נשארנו כולנו בקומת הקרקע כי פחדנו שיירו עלינו או שיפגעו בנו בדרך אחרת.

למחרת [יום ראשון, 4.1.09], התנתק זרם החשמל וכתוצאה מכך התנתקו גם המים. שמענו מטוסים וטנקים. כדי שלא ייגמר לנו האוכל, החלטנו לאכול רק שתי ארוחות ביום: אחת בבוקר ואחת לפני השקיעה. השתדלנו לא לזוז בבית כי פחדנו שהחיילים יראו אותנו ויפשטו על הבית או יירו עלינו.

נשארנו ככה עד רביעי [7.1.2009] בערב. בסביבות 22:00 שמעתי שדופקים בפטיש גדול על הקירות של הבית. מוחמד קם מיד ופתח את הדלת של הבית. כמה חיילים, שהפנים שלהם היו צבועות בשחור, נכנסו לבית עם כלב. הם דיברו איתנו באנגלית. הם אמרו למוחמד לעלות לפניהם לקומה השנייה ולפתוח להם את הדלת. כמה חיילים עלו למעלה עם מוחמד, וכמה נכנסו לקומת הקרקע, שם היינו. הם עמדו במשך כמה דקות ליד חדר המדרגות ואחר כך נכנסו פנימה והוציאו את אבראהים. הם חקרו אותו במשך שעתיים בערך ואחרי זה הוא חזר אלינו לקומת הקרקע. כשהוא הגיע ראינו שהחיילים הכו אותו. חשבתי שבגלל שהחיילים כבר חקרו את מוחמד ואבראהים, הכול יהיה בסדר. החיילים לקחו לנו את תעודות הזהות ונשארו בבית שלנו.

מוקדם בבוקר למחרת [8.1.09], כמה חיילים נכנסו לחדר שבו ישבנו ואמרו לאבראהים לעלות איתם לקומה השנייה. אחרי כמה דקות שמעתי את אבראהים צועק מכאב. כנראה שהחיילים הכו אותו. אחרי שעתיים בערך החיילים באו ולקחו גם את מוחמד למעלה. ישבתי חסר אונים ודאגתי לבנים שלי. אחרי חמש שעות בערך החיילים חזרו ואמרו לי לעלות איתם לקומה למעלה. החיילים שאלו אותי שאלות על השכנים שלי ועל חמאס. אמרתי להם שאני עובד ברשות של מחמוד עבאס ושאין לי או לבנים שלי קשר עם חמאס. אחרי זה החיילים 'התנפלו עלי והכו אותי. אמרתי להם שאני חולה לב אבל הם המשיכו להכות אותי ולבעוט בי במשך חצי שעה בערך. צעקתי והם אמרו לי לשתוק.

אחרי זה החיילים הרימו אותי והורידו אותי במדרגות לקומת הקרקע. הייתי במצב גרוע מאוד. כשהם הגיעו לדלת של החדר הם זרקו אותי על הרצפה. אשתי, הבנות שלי והנשים של הבנים שלי הרימו אותי, השכיבו אותי על מזרן והתחילו להנשים אותי ולעשות רוח עם מגבת כדי לעזור לי 'לנשום. ביקשתי מהם להביא לי את התרופה שלי כי הייתי תשוש וכאב לי בגלל המכות. הדיל, אשתו של מוחמד, ביקשה מהחיילים להביא את התרופה מהחדר השני. רק אחרי חצי שעה בערך החיילים הרשו לה לעלות ולהביא את התרופה. כשהיא חזרה היא אמרה לי שמוחמד יושב בשירותים אחד ואבראהים בשירותים השני ושחדר השינה היה הפוך לגמרי והחלונות שבורים.

חיילים עמדו ליד הדלת של החדר שבו ישבנו ואסרו עלינו לצאת ממנו. כל פעם שביקשנו ללכת לשירותים, לקח להם חצי שעה בערך עד שהם הסכימו וגם אז הם עמדו ליד הדלת של השירותים ואם מישהו התעכב, הם דפקו לו על הדלת ואמרו לו לצאת. ביקשנו מהם מים לשתייה אבל הם לא הסכימו להביא לנו.

בבוקר של יום שישי [9.1.2009], החיילים אמרו לבן שלי סעד לעלות לפניהם לקומה השנייה. הוא היה יחף. אחרי כמה דקות שמענו את אבראהים, מוחמד וסעד צועקים "אבא, אבא". כנראה שהחיילים הכו אותם. ישבתי על המזרן ולא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור להם או להגן עליהם, כי בכניסה לחדר עמדו חיילים ושמרו שלא נצא. גם אשתו של מוחמד והילדים הקטנים שלו שמעו את הצעקות והתחילו לבכות. היינו חסרי אונים.

היה נראה לנו שהמכות מתגברות והבת שלי, רים, אמרה לחיילים באנגלית: "עזבו את האחים שלי". אחד החיילים הכה אותה מול העיניים שלי. הוא דחף אותה ואז יצא מהחדר, חזר עם אלה והתחיל להכות אותה בכל הגוף. אחר כך הוא הכה אותה גם עם הקסדה שלו והיא נפלה. החייל כיוון את כלי הנשק שלו אלינו ואמר: "אני אירה בכם אם תזוזו". ראיתי שרים סובלת מכאבים ואיבדתי את ההכרה. אשתי ביקשה מהחיילים שיעזרו לי או שייקחו אותי לבית החולים. החיילים אמרו שהם ייקחו אותי לבית החולים והוציאו אותי מהבית.

אחרי זה החיילים הוציאו גם את מוחמד, אבראהים וסעד. העיניים שלהם היו מכוסות והידיים קשורות. החיילים קשרו גם לי את הידיים וכיסו לי את העיניים ואז רים באה ותפסה אותי ועזרה לי ללכת. אני והילדים שלי הלכנו ברחוב והחיילים הלכו מאחורינו. תוך כדי הליכה, החיילים המשיכו להכות את שלושת הבנים שלי והם צעקו מכאב. החיילים אמרו להם לשתוק וקיללו אותם ואת אללה. הם הובילו אותנו לבית שנמצא בערך מאה ושלושים מטר מהבית שלנו, ומשקיף על רחוב סלאח א-דין. השעה הייתה '10:00 בבוקר. החיילים הורו לנו להיכנס לבית ולשבת מתחת לחדר המדרגות ואז התנפלו עלינו במכות. אחרי זה הם הורו לרים ללכת אבל לא לחזור לבית שלנו. יותר מאוחר נודע לי שהיא הלכה לבד ברחוב למרחק של שבע מאות מטר בערך ואז נכנסה לאחד הבתים ברחוב סלאח א-דין ונשארה שם יום. אחרי זה היא הלכה לבית של אח שלי בעזה.

אחרי שהחיילים הרביצו לנו הם הכריחו אותנו ללכת עוד פעם לפניהם לכיוון טנק שעמד במרחק של מאה מטר בערך מהבית שאליו נכנסנו קודם. השעה הייתה בערך 13:00 ביום שישי. שמעתי קולות של טנקים והחיילים הורו לי לעלות על טנק יחד עם שלושת הבנים שלי. נסענו בטנק בערך שלוש שעות כשהידיים שלנו קשורות והעיניים מכוסות. היה מאוד לא נוח, התנגשנו אחד בשני וקיבלנו מכות מהטנק, בעיקר בראש. הדרך הייתה ארוכה ומתישה מאוד.

אחר-כך הטנק נעצר והחיילים אמרו לנו לרדת. הם הורו לי לשבת על משהו קשה, אני חושב שזאת הייתה אבן. ישבתי על הברכיים ומול הפנים שלי היה פרוז'קטור גדול, שהצלחתי לראות למרות כיסוי העיניים. ישבתי ככה במשך חצי שעה בערך. אחר כך הגיע חייל והורה לי לקום וללכת לפניו. כשנעצרתי שמעתי שני חיילים מדברים אחד עם השני. אחד מהם ביקש מהשני להוריד לי את כיסוי העיניים. כשהוא הוריד את הכיסוי ראיתי שאני בתוך משרד. היו שם מחשב ופרוז'קטור גדול וחזק. החייל שאל מישהו אם הוא מכיר אותי. לא ראיתי את מי הוא שאל. הקול ענה: "לא, אני לא מכיר אותו". אני חושב שמישהו, אולי משתף פעולה, ישב מאחורי הפרוז'קטור. הקול אמר שאני לא המבוקש. אחרי זה החייל משך אותי ביד והוציא אותי מהחדר. הוא כיסה את העיניים שלי והורה לי לשבת על חצץ עם הידיים קשורות מלפנים, כשהגב נטוי קדימה והראש למטה. כאב לי בברכיים, בגב ובידיים. אני אדם מבוגר וחולה והיה לי מאוד קשה לשבת בתנוחה הזאת. היה לי גם קר מאוד. זה היה מקום פתוח ונשבה שם רוח קרה.

ישבתי ככה במשך שעה בערך עד שהגיע חייל, תפס אותי ביד וגרר אותי חמישים מטר בערך, עד שהגענו לחדר. הוא הרים את כיסוי העיניים שלי והורה לי לשבת. היה שם רופא שהחזיק סטטוסקופ. הוא בדק את לחץ הדם שלי ואת כל הגוף ואז הורה לי להוריד את כל הבגדים. התפשטתי ואמרתי לו שאני חולה לב. אחרי זה התלבשתי והחייל כיסה לי את העיניים, הוביל אותי למקום אחר והורה לי להיכנס ולשבת במקום שהרגשתי שהוא כמו צינוק. זה היה חדר בגודל של מטר וחצי על מטר וחצי בערך.

אחרי משהו כמו שעה התחלתי לדפוק על הקירות של הצינוק. חייל הגיע ושאל אותי: "מה אתה רוצה?" אמרתי לו: "אני רוצה ללכת לשירותים". אחרי בערך רבע שעה הגיע חייל ואמר לי ללכת לפניו עד שהגעתי לשירותים. הוא הרים לי את כיסוי העיניים. אמרתי לו: "תשחרר את האזיקים" אבל הוא לא הסכים. שאלתי אותו: "איך אני אשתין עם ידיים קשורות?" והוא ענה לי: "תסתדר". ניסיתי כמה פעמים ואמרתי לו שאני לא יכול ושישחרר את האזיקים ויאזוק אותי בחזרה אחרי שאשתין אבל הוא המשיך לעמוד מאחוריי ולא הסכים. בקושי הצלחתי להוריד את מכנסי הטרנינג והשתנתי. הכאבים בידיים התחזקו כי האזיקים מתהדקים כשמפעילים לחץ. אחרי שהשתנתי, החייל כיסה את העיניים שלי והחזיר אותי לצינוק.

אחרי כמה שעות נהיה לי קר לי ושוב קראתי לחייל. חייל הגיע ושאל מה אני רוצה. אמרתי לו שקר לי ושאני רוצה שמיכה כדי לחמם את החזה כי אני חולה. החייל הלך. אחרי עשר דקות בערך הוא חזר, פתח את הצינוק, זרק שמיכה על הגוף שלי וסגר את הדלת. שמתי את השמיכה על החלק העליון של הגוף, אבל היה לי קשה בגלל שהידיים היו קשורות.

אחרי שעתיים בערך הגיע חייל, הוציא אותי מהחדר והוביל אותי לפניו. הוא הוריד לי את האזיקים, הרים את כיסוי העיניים והורה לי להיכנס לתוך חדר רחב. ישבו שם עוד שלושים אנשים בערך. ישבתי על מזרן בעובי של עשרה סנטימטר בערך. הצעירים העצורים שהיו בחדר נתנו לי ארבע שמיכות והתכסיתי בהן. היה קר מאוד.

השאירו אותי שם ארבעה ימים. ביום הרביעי הגיע חייל ואמר לי לעמוד. הוא קשר את הידיים שלי וכיסה לי העיניים ואז הוביל אותי לחדר. התיישבתי והחייל הוריד לי את כיסוי העיניים. ראיתי שהוא קצין. הוא שאל אותי אם אני מחמאס. אמרתי לא שלא, שאני פנסיונר של הרשות הפלסטינית ושבאתי מירדן אחרי הסכם השלום עם ישראל. אמרתי לו שאם אני או הילדים שלי היינו מחמאס היינו עוזבים את הבית לפני המבצע היבשתי ולא נשארים שם. הקצין שאל אותי: "איך אנחנו מחסלים את חמאס?" אמרתי לו: " אם תפתחו את המעברים ותתנו לאנשים לחיות לא תמצאו אחד שיילחם בכם". הוא אמר: "אנחנו נחסל את חמאס ואז אתה תשתחרר מהכלא כי אתה שבוי מלחמה". עניתי לו: "הייתי בבית שלי ואתם עצרתם אותי בתוכו ולא בזירת לחימה". הוא אמר: "אינשאללה יהיה שלום ואתה תצא". אמרתי לו: "אינשאללה יהיה שלום".

אחר-כך הגיע חייל, כיסה את העיניים שלי והוביל אותי לחצר מכוסה בחצץ, שם הייתי במשך חצי שעה בערך. אחר-כך הוא הוביל אותי בחזרה לחדר הגדול. ישבתי שם. הייתי צריך לקחת תרופות ללב שלי אבל לא היו לי תרופות. שתיתי קצת מים ואכלתי מעט. נשארתי שם עוד יומיים. החיילים נתנו לנו לצאת החוצה לחצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב. אפילו לשירותים בקושי נתנו לנו לצאת. בערב אחד הגיע חייל, כיסה לי את העיניים והוביל אותי. הרגשתי שיש לידי עוד גבר. החייל הוביל אותנו לאיזה שהוא מקום והורה לנו לשבת על הברכיים. הרגשתי שזו אותה חצר שקודם הובילו אותי אליה. אחרי זה החייל הוביל אותי למקום אחר ולקח ממני טביעות אצבע ואז הוא לקח אותי לצריף שלא היה בו אף עצור. החייל הרים את כיסוי העיניים והוריד לי את האזיקים ואז אמר לי לשבת והלך. הייתי תשוש והיה לי קר מאוד.

אחרי חצי שעה החייל חזר והוביל אותי בעיניים מכוסות וידיים קשורות לכלי-רכב ואמר לי לעלות עליו. לידי ישבו שני חיילים. נסענו ואז כלי-הרכב עצר והחיילים אמרו לי לרדת. ירדתי והלכתי איתם לחדר והם שוב לקחו לי טביעות אצבע ואז חייל הוביל אותי לחדר בגודל של שלושה על שלושה מטרים בערך. הם הורידו לי את כיסוי העיניים ואת האזיקים ואני ישבתי. היו שם שלושה עצורים וביניהם איש מבוגר. הם אמרו שאנחנו בכלא הנגב. נשארתי בחדר הזה במשך ארבעה ימים. בגלל שנתנו לנו לצאת לשירותים רק פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם בערב, שתיתי ואכלתי רק קצת.

אחרי ארבעה ימים הגיע חייל, קשר את הידיים שלי וכיסה לי את העיניים. חיילים אחרים עשו אותו דבר לאחד הצעירים שהיו איתי ואמרו לנו לבוא איתם ולעלות על כלי רכב. נסענו שלוש שעות בערך ואז ירדנו והם שוב לקחו לנו טביעות אצבעות. שאלתי את אחד החיילים לאן אנחנו הולכים והוא ענה לי שמשחררים אותנו. הבנתי שאני חוזר לבית שלי. שאלתי אותו אם הוא יודע מה עם שלושת הבנים שלי והוא אמר שהוא לא יודע. התחלתי לדאוג להם.

חייל הוביל אותי והורה לי לשבת בחדר עם הצעיר. נשארנו שם עד הבוקר. בבוקר הגיעו חיילים, קשרו את הידיים שלנו, כיסו לנו את העיניים והורו לנו לעלות על עוד כלי-רכב. נסענו במשך כמה שעות ואז עצרנו. החיילים הורידו לנו את כיסויי העיניים והאזיקים וגיליתי שאני במעבר ארז. זה היה יום שלישי, ה-20.1.2009, והשעה הייתה 20:30. עמדנו שם משהו כמו שעה ואז שאלתי חיילת: "איך נחזור בלילה? אנחנו מפחדים שמישהו יירה בנו או יחשוד בנו". החיילת לא ענתה. אחרי זה הגיע חייל ואמר לנו לצאת משער שהיה כתוב עליו בערבית "אל עזה".

הלכתי עם הצעיר ויצאנו ממעבר ארז. לא ראינו לאן אנחנו הולכים. היו שם חול, אבנים ובטון. הלכנו כמו עיוורים ופחדנו מאוד. התחלתי לדקלם תפילה בקול רם ועצרתי כמה פעמים לנוח כי הייתי תשוש וסחוט בגלל ההליכה, הקור והמחלות שאני סובל מהן.

המשכנו ללכת עד שהגענו למגדלי א-נדא בצפון בית חאנון. היו שם כמה צעירים. הצעיר שהיה איתי ביקש ממישהו פלאפון והתקשר לדוד שלו. הדוד הגיע עם מכונית והסיע אותי לבית שלי. כשהגעתי ראיתי שחלקים מהבית הרוסים. אני חושב שהחיילים עשו חורים בקירות כדי שהצלפים יוכלו לירות משם. לא מצאתי אף אחד בבית. התקשרתי מהפלאפון של אחד השכנים לבנים שלי והם הגיעו במכונית והסיעו אותי לבית של אחי סעד ברחוב א-נפק. כל המשפחה שלי הייתה שם חוץ מהבנים שלי שעדיין יושבים בכלא בלי שום סיבה.

במעצר הרגשתי מושפל וסבלתי מאוד. אני אדם מבוגר וחולה אבל אפילו זה לא עזר לי. לא עזר לי גם שאני אדם שוחר שלום. הכובשים פלשו לבית שלי, עצרו אותי ואת הבנים שלי, השתמשו בנו כמגנים אנושיים, חקרו אותנו, החרימו את תעודת הזהות שלי והשאירו את הבנים בכלא עד עכשיו.

עיזאת עומר מוחמד כסאב, בן 62, נשוי ואב לעשרה, הוא גמלאי של הרשות הפלסטינית ותושב שכונת א- זייתון בעיר עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח ב-25.1.09 בבית העד.