עדות: חיילים הרגו את עטייה א-סמוני לעיני בני משפחתו בביתו בעזה, ינואר 09

פאהד א-סמוני, חקלאי

ביום שבת, 3.1.09, בשעת השקיעה, הייתי עם אימא שלי ושישה מהאחים שלי בבית שלנו במתחם א-סמוני, בשכונת א-זייתון בעיר עזה. בבית יש שני חדרים, מטבח ומקלחת והגג שלו עשוי מפח. הייתה הפצצה של חיל האוויר באזור שלנו, והחלטנו לעבור לבית של אבא שלי ושל אשתו השנייה, כי הגג שלהם עשוי מבטון והוא בטוח יותר מהבית שלנו.

הגענו לבית של אבא בזמן תפילת הערב וישבנו כולנו בחדר אחד. היינו שם 19 אנשים: אבא שלי, עטייה, בן 47, אימא שלי, זהווא, בת 42, אשתו השנייה של אבא שלי, זינת, בת 37, והאחים והאחיות שלי: פאהד, בן 16, פרג', בן 22, פואד, בן 17, פאוזי, בן 15, מוחמד, בן 13, כנעאן, בן 12, מחמוד, בן 11, אמל, בת 9, עבדאללה, בן 9, סוהיב, בן 8, נור א-דין, בן 5, אחמד , בן 4, המאם, בן שנתיים, מוהנד, בן שנה וחצי והתינוקת אנסאם, בת 25 ימים. אחרי תפילת הלילה הגיע חמדי, בן דוד שלי, ואני ואחי פרג' הלכנו לשבת איתו במטבח.

הרעש של ההפצצות נמשך כל הלילה. בזמן הזריחה אבא שלי הרתיח מים על מדורה מחוץ לבית והכין לנו תה. שתינו את התה ואז פתאום שמענו שוב הפצצות.

אבא שלי פתח את הדלת הראשית של הבית ואת הדלת של החדר שבו ישבנו. הוא אמר שאם החיילים ירצו להיכנס לבית, עדיף שיוכלו להיכנס בלי לפוצץ אותו. בשעה 07:20, פגז נחת ליד הגדר של הבית ואחר כך שמענו חיילים מדברים ביניהם בעברית. האחים והאחיות שלי פחדו מאוד ובכו. אחר כך שמענו יריות שנמשכו שתי דקות בערך ואז שמענו קול קורא בעברית לבעל הבית לצאת החוצה. אבא שלי מבין עברית והוא קם והלך לכיוון הדלת.

בדיוק כשהוא הגיע לדלת, חיילים נכנסו לחצר של הבית. הם עמדו במרחק של 4-3 מטרים מאבא ואמרו לו להרים את הידיים. ברגע שהוא עשה את זה, 10 חיילים בערך, עם צבעי הסוואה על הפנים וענפים על הכתפיים, ירו עליו יותר מ-20 קליעים. אבא נפל. החיילים המשיכו לירות לתוך הבית, על בני משפחה. הם פגעו באמא שלי, שנפצעה בגב , ובחלק מהאחים שלי: אחמד נפצע בחזה, כנעאן נפצע בירך, עבדאללה נפצע בברך, אמל נפצעה מרסיסים ברגליים , ופרג' נפצע בראש. אני לא נפגעתי.

אחר כך החיילים נכנסו לתוך הבית ושברו ברגל את הדלת של החדר השני. אחד מהם זרק לתוכו משהו שהתפוצץ והחדר התחיל לבעור.

אבא שלי שכב מדמם ואנחנו התחלנו להיחנק מהעשן שעלה מהחדר השני. רצינו לצאת אבל החיילים לא נתנו לנו. אחי, פרג', אמר לחיילים "קטן, קטן". הוא כנראה התכוון שיש ילדים קטנים [בבית]. אחד החיילים כיוון עלינו רובה עם פנס דולק ואמר לנו לצאת מהחדר וללכת למטבח. היינו במטבח במשך 7-5 דקות ואחרי זה החיילים אמרו לנו לצאת מהבית. האחים והאחיות שלא נפגעו עזרו לאחרים. אני הרמתי את אחמד, שדימם מהחזה.

יצאנו מהבית והשארנו שם את הגופה של אבא. החיילים הורו לנו ללכת ישר בלי להסתכל ימינה או שמאלה. הלכנו 700 מטר בערך, עד רחוב סלאח א-דין. חיילים שעמדו על הגג של השכן שלנו, אבו אשרף א-סוואפירי, אמרו לנו להוריד את הבגדים. אחרי שעשינו את זה הם אמרו לנו להתלבש וללכת בכיוון הפוך, לא לכיוון עזה אלא לכיוון נצרים. אמרתי להם שאני רוצה לקחת את האחים הפצועים שלי לבית חולים, אבל הם לא הסכימו. הלכנו עד שהגענו לבית של מאג'ד א-סמוני, קרוב משפחה שלנו. משם התקשרנו לצלב האדום ולסהר האדום, אבל הם אמרו שהם לא יכולים להגיע לאזור בגלל הירי המתמשך. נשארנו שם. אחמד המשיך לדמם ובשעה 02:00 לפנות בוקר של יום שני, 5.1.09, הוא מת.

בסביבות השעה 7:00 בבוקר באותו יום הגיע קרוב משפחה שלנו, אשרף א-סמוני, ואמר שאנחנו חייבים לצאת מהבית ולהניף דגל לבן.

יצאנו מהבית עם דגלים לבנים והשארנו בפנים את הגופה של אחמד. אחרי שהלכנו 30 מטר בערך, טנקים הפגיזו את הבית של מאג'ד. המשכנו ללכת עד הבית של אבו אשרף א-סוואפירי ושם שוב עצרו אותנו חיילים, אבל אחרי חמש דקות בערך הם נתנו לנו להמשיך ללכת לכיוון העיר. הלכנו 3 ק"מ עד שהגענו למפעל "סטאר" למשקאות קלים ושם היו אמבולנסים שלקחו אותנו לבית חולים.

פאהד עטייה חילמי א-סמוני, בן 19, הוא חקלאי, תושב שכונת א-זייתון בעיר עזה. את עדותו גבה עבד אל-כרים סעדי בטלפון ב-13.1.09.