עדות: הצבא גירש את תושבי שכונת עזבת עבד רבו שממזרח לעיר עזה, ינואר 2009

עבד אל-מועטי עבד רבו, אב לתשעה

ביום ראשון, 4.1.2009, בשעה 13:30, הצבא הישראלי הגיע לאזור שלנו. חיילים הכריחו אותנו לצאת מהבתים. היו ברחוב בערך 1,000 אנשים מהשכונה. החיילים הרשו רק למשפחות שהיו בהם חולים להישאר בבתים. הם העמידו אותנו בשורה. פחדנו מאוד והילדים בכו. בשמיים היו מטוסים שהפציצו מקומות קרובים.

החיילים מיינו אותנו לשתי קבוצות: ילדים קטנים ומבוגרים בני 40 או 50 ומעלה בצד אחד, וצעירים בצד השני. מתוך הקבוצה של הצעירים, החיילים בחרו בערך 40 אנשים, ביניהם שני הבנים שלי, ראמי, בן 21, וסאעד, בן 18, וגם שבעה אחיינים שלי. החיילים אמרו לכל הבחורים שהם בחרו להתפשט ובדקו אותם.

אחרי שעתיים בערך החיילים אמרו לנו ללכת והובילו אותנו לכיוון ג'באליא. הם אמרו לנו לא להסתכל לצדדים ואיימו שיירו במי שיסתכל אחורה. עשינו את מה שהם אמרו. 40 הבחורים שהחיילים בחרו נשארו מאחור, כולל הבנים שלי.

שכונת עבד רבו לאחר נסיגת הצבא. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 19.1.09.
שכונת עבד רבו לאחר נסיגת הצבא. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 19.1.09.


עזבנו הכל מאחור. לא לקחתי איתי שום דבר. אפילו נשים עם תינוקות לא לקחו איתן אוכל או בגדים. היו בינינו חולים, ילדים קטנים ונכים. עזרנו אחד לשני בדרך. הדרך הייתה ארוכה, שלושה קילומטרים. בדרך ראינו את ההרס שהצבא הישראלי גרם. בסוף הובילו את כולם לבתי ספר בעיר ג'באליא. מי שהיו לו קרובי משפחה באזור הלך אליהם. '

אני הלכתי יחד עם בני משפחה לבית של בן דוד שלי. הוא גר בבית עם שתי קומות ובכל קומה יש שלושה חדרים ושירותים. בדרך כלל גרים בבית הזה 12 איש. יחד איתנו היו בבית שלו כבר בערך 100 איש: בני הבית ועוד המון אנשים שהצבא גירש מהבתים שלהם, כמונו.

שני הבנים שלי שנשארו עם החיילים שוחררו למחרת ובאו לבית שבו אני הייתי. הם סיפרו לי שחיילים אילצו אותם באיומי נשק לפתוח דלתות ולהיכנס כדי לחפש אנשי חמאס.


נשים מביטות על בית שהרס הצבא בשכונת עבד רבו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 19.1.09.

נשים מביטות על בית שהרס הצבא בשכונת עבד רבו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 19.1.09.

שלוש משפחות של קרובי משפחה שלי נשארו בבית, בעזבת עבד רבו. אחי, מוחמד עבדאללה עבד רבו, בן 65, אשתו, כלתו ושבעת הילדים שלה; בן הדוד שלי, מוחמד מוסטפא עבד רבו, בן 60, והמשפחה שלו, 11 אנשים; וגם אחי, זכי, בן 54 ושלושת הילדים שלו. אחד הילדים שלו, בן 17, נכה. המשפחות האלה נשארו בבית כי יש ביניהם חולים, או נכים או ילדים קטנים, והם לא יכלו ללכת ברגל. אנחנו עוד לא יודעים מה קרה לכל מי שנשאר.

האחיינית שלי, ווג'דאן מוחמד מוסטפה עבד רבו, בת 28, אמרה לנו שהיא הצליחה לצאת מהבית רק שלשום, ביום שישי, 9.1.09. היא סיפרה שהיא הרימה דגל לבן ויצאה לרחוב, מול הצבא. יש שם המון צלפים של הצבא והם יורים על כל מה שזז. היא ביקשה מהם לתת לה לצאת כי אין לה חלב לתינוקת שלה. אחד החיילים ריחם עליה ונתן לה ללכת עם התינוקת שלה, והיא הצטרפה אלינו. היא אמרה לנו שהצבא הפציץ ושרף בתים.

כל יום הצטרפו אלינו עוד אנשים מאלה שנשארו בעזבת עבד רבו. הם אמרו לנו שהצבא מגרש את כל התושבים בשכונות שם. עד היום [11.1.2009] ממשיכים להגיע אלינו קרובי משפחה מגורשים מהשכונות שם, מרחוב אל-מחכמה, מאל-עטאטרה ומא-סלאטין. פה בבית לא היה מקום לכולם ואנשים מחפשים קרובי משפחה. אחרים מחפשים בתי ספר. כולם חיים כמו בקופסת סרדינים.

בין האנשים שהגיעו אתמול, 10.1.09, היה אכרם עאייש עבד רבו, בן 40. הוא אמר לנו שהצבא 'שחרר בהדרגה את רוב האנשים. הוא היה בין האנשים האחרונים שהחיילים הכריחו להישאר, יחד עם עוד שלושה בחורים צעירים: חאמד פרג' עבד רבו, בן 28, ראמי מסבאח עבד רבו, בן 28, וראג'י מסבאח עבד רבו, בן 23. הם עוד נשארו כשהוא שוחרר. הוא סיפר גם שמאז שהצבא הגיע, הידיים שלהם היו כבולות באזיקים ולא נתנו להם אוכל או שתייה. היו הפצצות וחילופי אש ממש לידם.

הבית שאנחנו נמצאים בו צפוף מאד, והמצב כאן איום ונורא. אנחנו חיים כמו במחנה צבאי. הגברים והנשים נמצאים בנפרד, כי אנחנו דתיים. יש כאן בערך 60 גברים ו-40 נשים. הגברים והנשים כמעט ולא רואים אחד את השני, וילדים קטנים מעבירים הודעות ביניהם. הגברים ישנים במחסן, בחדר המדרגות, בסלון ובכל מקום. אין מספיק שמיכות לכולם. כל ארבעה או חמישה אנשים מתחלקים בשמיכה. מי שאין לו שמיכה מתכסה בספוג או בכל דבר אחר. הרבה אנשים לא מצליחים לישון. אנחנו בקושי מנמנמים בגלל ההפצצות והמטוסים בשמיים.

אין לנו מה לאכול. בקושי יש קמח. כל גבר מקבל בבוקר מנה אחת של לחם או תפוחי אדמה וצריך להסתדר עם זה כל היום. ילדים קטנים ונשים בהריון מקבלים יותר אוכל. אין חלב לתינוקות ואין תרופות לחולים. כדי לבשל אנחנו מבעירים עצים, או בדים וניילונים.

אי אפשר לצאת מהבית, כי מסוכן מאוד. ההפצצות נמשכות כל הזמן. שמעתי שהצבא אומר שהוא מפסיק אותן למשך שלוש שעות בכל יום, אבל אנחנו לא הרגשנו את זה. ממילא גם בשוק אין אוכל. אומרים שמגיע לעזה אוכל וציוד סיוע אבל אלינו לא הגיע כלום, אפילו מים בקושי יש לנו. מאז שהתחילה הפלישה הקרקעית לא התרחצתי, אפילו לא שטפתי את הפנים בשביל התפילה. הצבא הפציץ את מיכלי המים ואנחנו בקושי מצליחים להשיג בקבוקי מים.

התקשרתי לסוכנות הסעד, לצלב האדום הבינלאומי ולסהר האדום. ביקשתי מהם שיביאו לנו אוכל ומצעים, אבל לא קיבלנו כלום. המצב מתדרדר. עוד מעט ייגמר לנו כל האוכל. המים שנשארו לנו לא יספיקו ליותר מיומיים או שלושה. אם המצב הזה יימשך, הילדים הקטנים עלולים למות מהתייבשות בגלל מחסור במים ובחלב. הם כל הזמן רעבים, והם כבר רזים מאוד.

עדותו של עבד אל-מועטי עבד רבו, בן 55, נשוי ואב לתשעה, הוא תושב עזבת עבד רבו שממזרח לעיר עזה. את עדותו גבה איאד חדאד בטלפון ב-11.1.09.