עדויות

יחיא זעול, בן 19

בשנת 2008 עבדתי באתר בנייה בתל-אביב ונפגעתי קשה בתאונת דרכים. הייתי מחוסר הכרה שבוע ועברתי כמה ניתוחים. אני אמור לעבור עוד ניתוח ב-23.3.09.

עד היום יש לי כאבים באגן, בחזה וברגל ימין. קשה לי להזיז את הרגל או לעמוד למשך הרבה זמן. בגלל הכאבים אני לא עובד ורוב הזמן אני יושב בבית. '

בלילה של ה-30.12.08 ישנתי אצל בן דוד שלי, שגר במרחק של 100 מטר מהבית שלנו. אמא שלי סיפרה לי אחר-כך שבאותו הלילה חיילים באו לבית שלנו והכו אותה ואת אחי, מחמוד, בן '17, שאיבד את ההכרה. אמא שלי אמרה שהם לקחו את מחמוד באמבולנס צבאי.

חשבתי שניצלתי מהמכות, אבל למחרת בלילה, ב-31.12.2008, ישנתי בבית והתעוררתי בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר מדפיקות של חיילים על השער. שמעתי את החיילים שואלים את אמא על הילדים שלה והגילאים שלהם. אמא הייתה עדיין במצב רע מהמכות שספגה יום קודם. היא אמרה להם "מה אתם רוצים מהילדים שלי? כבר הכתם אותי והכתם את הבן שלי, מחמוד, מכות קשות, עד שהוא התמוטט ואני לא יודעת אם הוא התעלף או מת. בבקשה תגידו לי לאן לקחתם את מחמוד ומה המצב שלו". החיילים לא ענו לשאלות שלה. הם שאלו אותה שוב על הילדים. אמא שלי אמרה להם שיש לה שישה ילדים, הבכור, יחיא, מחמוד שעצור, עומר, בן 15 ועוד שלוש בנות שהקטנה ביניהן בת 5. החיילים אמרו "תגידי לבנים שלך יחיא ועומר להתלבש כי אנחנו הולכים לעצור אותם". שמעתי את אמא אומרת להם שאני עברתי תאונה ואני לא יכול לזוז או להתאמץ בכלל ושעומר רק בן 15.

החיילים לא הקשיבו לה. הם עצרו את עומר ואותי, בלי להשתמש באלימות. מחוץ לבית הם קשרו בד על העיניים של שנינו, קשרו את הידיים שלנו והעלו אותנו לג'יפים. הג'יפ שהייתי בו נסע. אני חושב שעומר לא היה בו.

אחרי עשרים דקות בערך הג'יפ עצר. החיילים הורידו אותי והובילו אותי ברגל, ואז הורידו ממני את כיסוי העיניים. ראיתי שאני עומד במסדרון. היו שם כיסאות ברזל. החיילים הושיבו אותי על כיסא ואז הביאו את עומר והושיבו גם אותו. הם הביאו עוד כמה עצורים מהכפר. ישבנו ככה עד הבוקר. הישיבה על כיסא ברזל במשך שעות הכאיבה לי מאוד ברגל, באגן ובגב.

בבוקר הוציאו את כולנו לחצר. ירד גשם, והם הורידו מאיתנו את המעילים ואמרו לנו להישאר עומדים ככה. אמרתי לחיילים שיש לי בעיות בריאות, ושאני לא יכול לעמוד הרבה זמן. הם לא הקשיבו לי. חייל אחד אפילו הרחיק את החולצה שלי מהגוף כדי שהגשם ירטיב אותי יותר. הם אמרו שלא ננסה לשבת, אחרת נקבל מכות.

אחרי שלוש שעות בערך הרגל שלי כאבה מאוד. אמרתי לחיילים "אני רוצה לשבת! בבקשה! אני לא יכול לעמוד יותר". החיילים אמרו "אתה זורק אבנים, זה מגיע לך". הפשלתי את המכנסיים שלי, כך שהם יוכלו לראות שעברתי ניתוחים ואת הפלטינה ברגל שלי. אמרתי להם "תראו את הרגל שלי, אתם חושבים שאני יכול ליידות אבנים עם הרגל הזאת?" החיילים אמרו לי לבוא איתם. הם לקחו אותי לחדר שהיה בו איש בבגדים אזרחיים. הוא אמר שאני חשוד בזריקת אבנים. סיפרתי לו על המצב שלי. אחרי שהראיתי לו את הרגל שלי הוא אמר לי למלא טפסים שבהם שאלו אותי על המצב הרפואי שלי.

אחרי חצי שעה בערך החיילים לקחו אותי למקום אחר. הם הכניסו אותי לחדר שהיו בו עשרה עצורים ואחי מחמוד היה ביניהם. שמחתי מאוד שהייתי באותו חדר איתו ויכולתי לראות מה שלומו. מחמוד שכב. היו לו סימנים כחולים על הראש ממכות, האף שלו היה נפוח וכנראה דימם קודם. היו סימנים של דם על הפנים שלו. רגל ימין שלו הייתה נפוחה והוא לא הצליח להזיז אותה בכלל.

מחמוד אמר לי שכואב לו מאוד ושהחיילים זרקו אותו בחדר. הוא אמר שהוא קורא להם ומבקש שיטפלו בו, אבל לא איכפת להם. שאלתי אותו מה קרה בלילה ההוא. הוא אמר שהחיילים הכו אותו באלות שלהם מיד כשהם נכנסו לבית, מול אמא. הוא גם אמר שהחיילים הכו את אימא כשהיא ניסתה להגן עליו. אחרי זה ארבעה חיילים הכו אותו עד שהוא התמוטט ואיבד את ההכרה. הוא התעורר בעציון והרגיש כאבים בראש, בחזה, וברגל ימין.

צעקתי על החיילים שיבואו לראות את הרגל של אחי. היא הייתה נפוחה מאוד. מרוב דאגה, כבר לא הרגשתי את הכאב ברגל שלי. אחרי שמחמוד ואני צעקנו באו חיילים ושאלו מה קרה. אמרתי להם "תראו את הרגל הנפוחה של אחי!", ואז הם לקחו אותנו לרופא. הם הרימו את מחמוד ואני באתי איתם.

הרופא ראה את אח שלי, אבל הוא בכלל לא בדק אותו. הוא רק אמר לי "תן לו מים ותה והוא יחלים". אמרתי לו "הרגל שלו נראית איום ונורא ואתה אומר לי לתת לו מים ותה?!". הוא לא הקשיב לי והחיילים החזירו אותנו לחדר. מחמוד לא ישן כל הלילה מרוב כאב.

למחרת בבוקר שוב צעקתי על החיילים שיעזרו לאחי. אחרי שצעקתי הרבה הגיעו חיילים ולקחו אותנו שוב לרופא. הפעם הרופא אמר "כבר ראיתי את אחיך אתמול, למה הבאת אותו שוב?", אמרתי לו: "בבקשה תבדוק את הרגל שלו כי כואב לו והוא צעק כל הלילה". הרופא בדק את הרגל של מחמוד ומיד אמר לחיילים לפנות אותו לבית חולים.

החיילים החזירו אותי לחדר. הם לקחו את מחמוד לבית החולים הדסה והחזירו אותו בערב עם גבס על כל הרגל. מחמוד אמר שבבית החולים עשו לו צילום ואמרו לו שיש לו שבר ברגל ימין. גם אחרי שהוא חזר, מחמוד שכב כל הזמן. אני ועוד אנשים עזרנו לו ללכת לשירותים, כי הוא לא יכול היה לזוז לבדו.

גם אני סבלתי מכאב ברגל. ביקשתי מהחיילים לקחת אותי לרופא, אבל הם לא הסכימו. צעקתי מרוב כאב. היה קר בחדר, והפלטינה ברגל שלי כאבה יותר מבדרך כלל.

ביום החמישי למעצר, 05.01.2009, שלחו אותי שוב לחוקר. הוא אמר לי שהוא קיבל את התיעוד הרפואי שלי והחליט לשחרר אותי. חזרתי הביתה מעציון ומחמוד נשאר במעצר עם פציעה קשה ברגל.

יחיא מוחמד מחמוד זעול, בן 19, הוא תושב חוסאן שבמחוז בית-לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד בבית העד ב-12.1.09.