עדויות

עומר זעול, בן 15

אני לומד בכיתה י' בבית הספר לבנים בחוסאן. ב-30.12.08 בלילה חיילים עצרו את אחי, מחמוד. הם הכו אותו באלה וגם את אמא שלי, שניסתה להגן עליו. צעקתי על החיילים שיתרחקו מאחי ומאמא שלי ואז חייל הכה אותי באלה בחזה, דחף אותי לרצפה ואמר לי לשתוק. פחדתי ולא ידעתי מה אני יכול לעשות כשחיילים מכים את אחי.

החיילים הכניסו אותנו לחדר והמשכנו לשמוע את הצעקות של מחמוד. אחר כך הוא הפסיק לצעוק. אמא יצאה מהחדר כדי לראות מה קורה בחוץ וצעקה את שמו. יצאנו מהחדר וראינו את מחמוד זרוק על הרצפה כאילו הוא מת. החיילים דחפו את אמא ולא נתנו לה להתקרב אליו. אחר כך עוד חיילים באו והוציאו אותו מהבית על אלונקה. הם לא נתנו לאמא ללוות אותו.

אמא בכתה עד הבוקר בגלל שהיא לא ידעה מה קרה למחמוד. בבוקר היא הלכה לארגונים שיכולים לעזור באיתור אנשים. אמא ביקשה מאיתנו, הילדים, שלא נקשה עליה ושנמשיך ללמוד לבחינות. היא אמרה שמאוד חשוב לה שנצליח בלימודים. האחיות שלי ואני ניסינו ללמוד, אבל היה לנו קשה להתרכז בגלל כל מה שקרה בלילה.

ב-31.12.08 הלכנו לישון מוקדם כדי שנוכל להתעורר מוקדם וללכת לבחינות. לפנות בוקר התעוררתי בבהלה מדפיקות חזקות בדלת של הבית. יצאתי מהמיטה והלכתי לסלון. אמא בדיוק פתחה את הדלת וחיילים נכנסו פנימה. כשראיתי אותם נבהלתי והלכתי צעד אחד אחורה. פחדתי בגלל מה שהם עשו למשפחה שלי לילה קודם.

החיילים שאלו את אמא על הבנים שלה. הם אמרו לי ולאחי הגדול, יחיא, שאנחנו עצורים. ליחיא יש בעיות בריאותיות בגלל תאונת דרכים שהוא עבר בשנה שעברה. התלבשנו תוך כמה דקות ונפרדנו מאמא ומהאחיות שלנו. החיילים לקחו אותנו החוצה, כיסו את העיניים שלנו, שמו לנו אזיקים על הידיים והכניסו אותנו לג'יפ. הג'יפ התחיל לנסוע מיד והנסיעה נמשכה חצי שעה. כשהג'יפ עצר החיילים הוציאו אותי החוצה. לא ידעתי איפה אני. הושיבו אותי יחד עם אח שלי על ספסלים מברזל וככה נשארנו עד הבוקר. בבוקר החיילים הוציאו אותנו לחצר. העמידו אותנו בחוץ בגשם יחד עם עוד עצורים, חלק מהם גם מחוסאן. דאגתי ליחיא כי יש לו פלטינות ברגל הימנית והוא לא יכול לעמוד הרבה זמן, ובמיוחד כואב לו בקור. עמדנו ככה בערך שלוש שעות. אחר כך החיילים שוב הכניסו אותנו לחדר. הם הכניסו אנשים לחקירה אחד אחרי השני.

התור שלי הגיע אחרי שעתיים בערך. נכנסתי לחדר והיו שם חוקר בבגדים אזרחיים ושני חיילים. החוקר שאל אותי שאלות על זריקת אבנים. אמרתי לחוקר שיש לי בחינה של אמצע השנה ושאני לומד כל הזמן כדי לקבל ציונים טובים בבית הספר. אמרתי לו גם שאני לא מבלה עם חברים מרוב שאני עסוק בלימודים. אחד מהחיילים נתן לי אגרוף בפה וירד לי דם. החייל השני נתן לי מכות בפנים ובראש. אחר כך החוקר שוב שאל אותי על זריקת אבנים ושוב עניתי שאני לא זורק אבנים. שני החיילים הכו אותי בפנים, בראש ובצוואר והוציאו אותי לבד לחצר. היה קר. הם הורידו את המעיל שלי ונשארתי בחוץ שעתיים.

החיילים הכניסו אותי שוב לחדר החקירות. אותו חוקר שאל אותי על זריקת אבנים ונתתי לו את אותה תשובה. שני החיילים הכו אותי באלות. כאב לי וצעקתי מרוב כאב. החוקר אמר שאם אני אספר לו מי מהכפר זורק אבנים בכביש 60 הוא יבקש משני החיילים לא להכות אותי. אמרתי לחוקר שאני לא יודע. החיילים שוב הוציאו אותי לחצר. הפעם נשארתי שם שלוש שעות בערך.

החיילים החזירו אותי לחדר החקירות. החוקר שוב שאל את אותן השאלות ואני עניתי את אותן התשובות. הפעם נשארתי בחדר החקירות שעה. החיילים לא הכו אותי. אחרי שעה בערך הם הוציאו אותי עוד פעם לחצר. נשארתי שם שעתיים בערך.

החיילים לקחו ממני את המכנסיים שלי וגם את השעון והחגורה. הם הכניסו אותי לחדר אחר שהיו בו בערך אחד עשר עצורים, ביניהם סקר איבראהים, בן 14, שאני מכיר מהכפר. נשארנו שם שעתיים בערך ואחר כך חיילים לקחו אותי ואת סקר לאוטובוס של עצורים והסיעו אותנו לעופר. בעופר הכניסו את שנינו לחדר שהיו בו תשעה עצורים. סקר ואני היינו הכי צעירים בחדר. היה שם קר מאוד והאוכל היה נוראי. היה קשה לזהות מה נותנים לנו. ארוחת הבוקר הייתה הכי טובה, כי לפחות ידענו מה אנחנו אוכלים, לבנה וביצים. רוב העצורים אכלו בבוקר, ופחות בארוחות האחרות.

אחרי יומיים בעופר לקחו את סקר ואותי לבית המשפט. הושיבו אותנו בקרוואן מברזל מהשעה 07:00 בבוקר ועד השעה 16:00, בלי אוכל ובלי להגיד לנו מה קורה. אחר כך הכניסו אותנו לבית המשפט ואמרו לנו שהדיון נדחה. החיילים החזירו אותנו לעופר. ב-5.1.2009 לקחו אותי ואת סקר שוב לבית המשפט. בית המשפט החליט לשחרר את שנינו כי אין ראיות נגדנו וגם בגלל הגיל שלנו. חזרנו במונית מרמאללה לחוסאן.

הפסדתי את בחינות אמצע השנה של בית הספר, שהתחילו בסוף חודש דצמבר.

עומר מוחמד מחמוד זעול, בן 15, הוא תלמיד תיכון ותושב חוסאן שבמחוז בית לחם. את עדותו גבתה סוהא זייד בבית העד ב-18.1.09.