עדויות

זינב חסן, טבחית

אני גרה עם אמא שלי, תמאם, בת שמונים, ומפרנסת את שתינו. אמא שלי סובלת מכל מני מחלות של זקנה, כמו דלקת פרקים, לחץ דם גבוה, דופק לא סדיר ועוד כל מני בעיות ואני צריכה לממן את הטיפול. כבר עשרים שנה אני עובדת במסעדת קזבלנקה באזור התעשייה בתלפיות. יש לי רישיון עבודה בישראל ואני עובדת שם בתור טבחית.

כדי להגיע לעבודה אני צריכה לעבור כל יום במחסום 300, בין בית לחם לירושלים. ביום רגיל, המעבר במחסום לוקח בערך שעה ובימי שישי, כשכולם הולכים לתפילה במסגד אל-אקצא, זה לוקח בסביבות שעתיים.

אני יוצאת מהבית בסביבות השעה 06:30 בבוקר כדי להגיע לעבודה בשעה 08:00, ובכל זאת לא תמיד אני מצליחה להגיע בזמן. לפעמים כשאני מגיעה לשער החיצוני של מחסום 300 הוא סגור, ואנשים מחכים בחוץ. כשאנחנו שואלים למה השער סגור החיילים אומרים לנו שיש עומס גדול בתוך המחסום, וכשהעומס ירד יכניסו אותנו. במקרה כזה אנחנו צריכים לחכות בחוץ, לפעמים חצי שעה ולפעמים שלושת-רבעי שעה.

פועלים ממתינים לפנות בוקר בכניסה למחסום 300. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם, אוגוסט 2007.

כשנותנים לנו להיכנס החיילים בשער בודקים את תעודות הזהות והרישיונות, ואז אנחנו עומדים בתור של מאות אנשים. כולם עומדים בתור אחד ומחכים. הגברים והנשים עומדים ביחד וזה לא נעים בגלל שמרוב לחץ הגברים מתחילים לדחוף אחד את השני וגם נשים נפגעות, ולפעמים גם נוגעים בהן בצורה לא ראויה.

בגלל העומס והדוחק קורות גם תאונות. לפני שלולשה חודשים בערך איש בן 70 שעמד בתור נפל על הרצפה בלי הכרה. לפני חודשיים בערך מישהו נפל ושבר את היד, וגם אישה נפלה וסבלה מכאבים בחזה.

הפועלים מגיעים למחסום בשעה מאוד מוקדמת והם מאוד לחוצים ועצבניים. לפעמים הם חוטפים התקפי זעם וצועקים אחד על השני. רמת העצבנות עולה במיוחד כשמכניסים קבוצה של אנשים לחדר קטן כדי לעשות עליהם חיפוש ולבדוק את תעודות הזהות. בשעות של עומס מכניסים לפעמים חמישים אנשים ביחד לחדר קטן.' הם בודקים שוב את תעודות הזהות במחשב, למרות שכבר בדקו אותן בכניסה למחסום.

אחרי שאנחנו עוברים את השער הראשון שולחים אותנו לשער השני ושם בודקים אותנו בגלאי מתכות. הגלאי הזה מזמזם על כל כפתור במכנסיים או חתיכת מתכת בנעל או שקל שמישהו שכח בכיס וזה מעכב את התור. 'מתחילת הרמדאן החמירו את הבדיקות של הנשים. עד הרמדאן היינו צריכות לעבור דרך גלאי מתכות ולהעביר את התיק במכונת שיקוף. עכשיו החיילות בודקות אותנו גופנית עם מכשיר ידני ועושות חיפוש בתוך התיקים שלנו, וזה לוקח יותר זמן.

אחר-כך אנחנו צריכים לשים את האצבע על מכונה שבודקת טביעות אצבע, ולפעמים צריך לחזור על זה כמה פעמים עד שזה פועל. באוגוסט 2008 נפצעתי באצבע מסכין בעבודה שלי. תפרו לי את האצבע וביום הראשון אחרי הפציעה לא יכולתי לשים אותה על המכונה של תביעת האצבעות. הסברתי לחייל שישב ליד המכונה את המצב של היד שלי, והוא ראה את האצבע עם התפרים. למרות זאת הוא אמר: "אם לא תשימי את היד על המכונה זו תהיה הפעם האחרונה שאת נכנסת לישראל!", שמתי את היד אבל טביעת האצבע לא הצליחה בגלל הפצע. התווכחתי עם החייל והוא עיכב אותי חצי שעה ורק אז הרשה לי לעבור ואמר לי שוב: "זו תהיה הפעם האחרונה שאת נכנסת לישראל!". למחרת היה חייל אחר, שראה את היד שלי ונתן לי לעבור בלי לשים אותה על המכונה. בימים שאחרי זה חלק מהחיילים התחשבו ואחרים עכבו אותי במחסום.

לפעמים החיילים מנהלים שיחות אישיות שהחיילים ביניהם בטלפונים ניידים. הם עומדים אחד מול השני, ובמקום לדבר ישירות הם מדברים בטלפון הנייד, ומתעלמים מהאנשים בתור. זה קורה לעיתים קרובות וזה נראה כאילו הם עושים את זה כדי לעכב את האנשים ולהרגיז אותם. '

ביום שישי זה ממש אסון. בגלל שאלפי אנשים הולכים לתפילת יום השישי במסגד אל-אקצא. המחסום מוצף באנשים ומחניק שם מאוד. ברמדאן זה קשה במיוחד כי אנשים צמים ועייפים וסובלים מהחום. כולם נאלצים לחכות שעות.

זיינב חסן מוחמד חסן, בת 49, היא טבחית במסעדה ותושבת מ"פ א-דוהיישה שבמחוז בית לחם. את עדותה גבתה סוהא זייד ב-23.9.08 בבית העדה.