עדויות

לובנא עסאיירה, אם לשלושה

אני גרה עם בעלי, קאסם עסאיירה, בן 37 ושלושת הילדים שלנו עאסם, בן 7, מועתסם, בן 10, ושורוק, בת ,14 בדרום מזרח עסירה אל-קיבלייה. הבית שלנו הוא מהבתים האחרונים של הכפר וההתנחלות יצהר נמצאת במרק של חמש מאות מטרים ממנו בערך. מתחילת האינתיפאדה הנוכחית המתנחלים מיצהר תוקפים אותנו.

ביום שבת, 13.9.2008, בסביבות השעה 6:40 בבוקר, השכן שלנו איבראהים מח'לוף התקשר אלינו. הוא אמר שהוא שמע בחדשות שהתקיפו מתנחל בהתנחלות יצהר ושניזהר כי הוא חושב שהמתנחלים יתקפו את הבתים שלנו. בעלי הלך לבית של אחיו, שגר קרוב אלינו, כדי לעדכן אותו ואחר כך חזר. התקשרנו לכל השכנים שלנו והזהרנו גם אותם.

המתנחלים בחצר ביתה של לובנא עסאיירה, 13.9.08.

אחר כך, בעלי יצא החוצה ונשאר שם כדי לראות אם יש משהו חריג. בסביבות השעה 07:10 ראיתי בערך חמישים מתנחלים ומשהו כמו עשרים חיילים במרחק של חמישים מטרים מהבית שלנו. חלק מהמתנחלים היו חמושים. סגרתי מיד את החלונות ואת הוילונות. בינתיים הילדים שלי התעוררו.

הסתכלתי דרך הוילון החוצה. המתנחלים יידו אבנים על בעלי וצעקו עליו בעברית ובעלי צעק עליהם בחזרה ויידה עליהם אבנים. חוץ ממנו לא היו בחוץ תושבים אחרים מהכפר.

ראיתי את המתנחלים מכוונים את כלי הנשק שלהם לכיוון שלנו ושמעתי יריות. אמרתי לילדים לשבת איתי מתחת לכיור במטבח כי פחדתי שהקליעים יחדרו לבית. פחדתי נורא וגם הילדים שלי רעדו מפחד. המתנחלים המשיכו לזרוק אבנים על הבית במשך יותר מרבע שעה. במשך כל הזמן הזה ישבנו מתחת לכיור. הייתי בלחץ כי לא ידעתי אם קרה משהו לבעלי. פחדתי שהמתנחלים תפסו אותו. ניסיתי להתקשר אליו לטלפון הנייד אבל הוא לא ענה.

אחרי עשרים דקות בערך המתנחלים הפסיקו לזרוק אבנים על הבית. הסתכלתי דרך החלון אבל לא ראיתי אף אחד. התקשרתי שוב לבעלי אבל הוא לא ענה. מרוב פחד הילדים שלי ביקשו ממני להיכנס איתם לשירותים כדי לא להיות לבד. הבן הקטן שלי כל כך נבהל שהוא כל הזמן היה צריך לשירותים.

ראיתי את המתנחלים זורקים אבנים על הבית של אחמד סאלח שנמצא במרחק של מאתיים מטרים בערך מהבית שלנו ועל הבית של אח שלו. מדי פעם שמעתי יריות. לא ידעתי אם המתנחלים יורים או החיילים.

בסביבות השעה 08:00 בוקר, המתנחלים חזרו והמשיכו ליידות אבנים על הבית שלנו. היה לי חשוב שהמתנחלים לא יידעו שאנחנו בבית. פחדתי שאם הם יגלו אותנו הם יהרסו את הסורגים שהתקנו על החלונות להגנה מאבנים ומבקבוקי תבערה ויתקפו אותנו. פחדתי שהם ייכנסו לתוך הבית ויהרגו אותנו.

המתנחלים היו מאוד אלימים. הם הפכו את המכונית שלנו ודרדרו אותה לוואדי. החיילים עמדו לידם ולא עשו כלום. שמעתי את הקולות של האבנים פוגעות בקירות ובגג של הבית. המתנחלים בעטו בדלתות ושמעתי קולות של ניפוץ ושבירה מכיוון החצר. הם לקחו סולם שהיה מונח ליד הבית שלנו והצליחו לעלות לגג שלנו. הרגשתי שהם כמו חיות טרף ושהם עומדים לפגוע בנו. הם צעקו בקול רם בעברית. לא הבנתי מה הם אמרו אבל אחד האנשים מהכפר שהגיע לבית שלנו אמר לי אחרי זה שהם קיללו אותנו וצעקו עלינו לצאת מהבתים כי אלה הבתים שלהם.

אחרי זה המתנחלים התרחקו מהבית שלנו ותקפו את הבתים של השכנים. המתנחלים יירו על הבתים ויידו עליהם אבנים. ראיתי את החיילים עומדים בצד עם המתנחלים בלי לעצור בעדם.

הרגשתי תשושה מרוב פחד ולא יכולתי לעמוד יותר. הילדים שאלו אותי מה קרה לי. לא ידעתי מה יקרה אם הם יבינו שאני מפחדת כמוהם ואולי אפילו יותר מהם. ניסיתי לא להראות להם שאני מפחדת ולהרגיע אותם.

בסביבות השעה 10:30, כשהסתכלתי מהחלון, ראיתי את בעלי עם אזיקים על הידיים. היה איתו חייל. בעלי קרא לנו מהחצר וביקש שנצא אליו. למרות שהיה לי קשה לראות אותו ככה נרגעתי קצת. לפחות הוא לא נפצע או נהרג. קודם פחדתי שהמתנחלים הרגו אותו. יצאתי עם הילדים. המתנחלים עמדו במרחק של 60-50 מטרים מהבית. כנראה שהחיילים החליטו לרסן את אותם ולא נתנו להם להתקרב יותר אבל בכל זאת פחדתי שהם יתקפו אותנו. בעלי ביקש מאתנו ללכת לבית של אחותו, שנמצא לא רחוק מהבית שלנו, והוא נשאר עם החיילים.' בינתיים המצב נרגע קצת.

בשעה 12:00 בצהריים בעלי הגיע אלינו לבית של אחותו. הוא אמר לי שהחיילים עיכבו אותו ודחפו אותו כמה פעמים ושמישהו לקח ממנו את המצלמה ואת הפלאפון שלו. נשארנו בבית של אחותו עד השעה 14:00. בינתיים המתנחלים התרחקו ורק החיילים נשארו בכפר. ראיתי את החיילים אוספים את התרמילים הריקים. אחר כך נשארו רק שמונה חיילים והשאר עזבו.

כשחזרנו הביתה ראינו שהמתנחלים חתכו צינורות מים והרסו אותם. הם פירקו את גדר האבנים שבעלי בנה מסביב לחצר שלנו, הפילו ושברו את העציצים שלנו ושברו לוחות אסבסט ששימשו כסככה. יותר מאוחר נודע לי שכמה תושבים נפגעו מירי, וביניהם בן אחותו של בעלי, ראדי עסאיירה, שנפגע מקליע גומי בפנים.

אנחנו עדיין מפחדים שהמתנחלים יחזרו לתקוף אותנו. הילדים לא מסכימים להתרחק ממני. עאסם, הבן הקטן שלי, מתעורר בלילה ומבקש לישון איתי מרוב פחד. הוא שואל אותי אם המתנחלים יחזרו והאם הם יהרגו אותנו. הבן שלי, מועתסם מבקש ממני כל יום לפני שהוא הולך לבית הספר להיזהר. הוא מבקש שאלך לקרובי משפחה שלנו כדי שלא אהיה לבד אם מתנחלים יתקפו שוב. כשהוא גומר ללמוד הוא חוזר מהר הביתה כדי שלא אשאר לבד.

זאת לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים אותנו. ביום רביעי, 10.9.2008, מתנחלים הציתו 'שריפה ליד הבית של עבד אל-באסט מוחמד. אנחנו חיים כל הזמן בפחד מהמתנחלים ולא מרגישים בטוחים, בעיקר אחרי התקריות האחרונות.

לובנא קאסם מחמוד עסאיירה, בת 32, נשואה ואם לשלושה, היא עקרת בית תושבת עסירה אל-קבלייה שבמחוז שכם. את עדותה גבתה סלמא א-דיבעי, ב-17.9.08 בבית העדה.