עדות: ישראל מסרבת לרשום פלסטיני מעזה שחי למעלה מעשור ברמאללה כתושב הגדה, אוגוסט 2008

רביע ריזק, פקיד

רביע ריזק

נולדתי ב-1981 בסוריה, להורים פלסטינים שנעקרו מהאדמה שלהם במלחמת 1948. יש לי אח אחד, ראמי, בן 24, ושתי אחיות, רולא, בת 18, ורים, בת 15.'

בשנת 1995, אחרי הסכם אוסלו, הרשו לנו לחזור לרצועת עזה. אבא שלי התקבל לעבודה במשטרה הפלסטינית וקיבל תעודת זהות פלסטינית עם כתובת בעזה. אחרי שנה בערך גם אימא שלי קיבלה תעודת זהות עם כתובת בעזה ואני, אחי והאחיות שלי קיבלנו מספרי תעודת זהות והתחלנו ללמוד בבית ספר ברצועה.

בשנת 1997 אבא שלי מונה למפקד של תחנת משטרה פלסטינית ברמאללה ועברנו לגור ברמאללה. בשנת 1998 אבא ניגש למשרד לעניינים אזרחיים ברמאללה וביקש שיעדכנו את הכתובת בתעודות הזהות והכתובת שונתה מרצועת עזה לרמאללה. חיינו ברמאללה בצורה נורמאלית ולא היו לנו שום בעיות בנסיעה בתוך הגדה המערבית או ביציאה מהגדה. רק כשרצינו לבקר ברצועה היינו צריכים היתר מיוחד מישראל, אבל קיבלנו את ההיתר הזה בלי בעיה.

בין השנים 2000-1999 נסעתי כמה פעמים לירדן ולמדינות אחרות ופעם אחת לרצועת עזה. לא נתקלתי בבעיות. בשנת 2002, אחרי שישראל כבשה מחדש את השטח של הרשות הפלסטינית, התחלתי להיתקל בבעיות בנסיעה בתוך הגדה וביציאה מהגדה.

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בבעיה הייתה בקיץ של שנת 2002 כשהגעתי לגשר אלנבי, בדרך לביקור אצל קרובי משפחה בירדן. הישראלים עיכבו אותי שלוש שעות בלי סיבה, ואסרו עליי לעבור לירדן. חשבתי שמדובר בענישה קולקטיבית בגלל האינתיפאדה.

בקיץ 2004 הגעתי שוב לגשר אלנבי כדי לנסוע לירדן, ושוב עיכבו אותי 'שלוש 'שעות ואסרו עליי לעבור. ניסיתי לברר את הסיבה מול האחראים הישראלים במעבר, אבל הם אמרו לי לגשת לברר את העניין במשרדי המינהל האזרחי בבית אל.

בברור שעשיתי דרך מכרים של אבא שלי במשרד התאום והקישור הפלסטיני, ומאוחר יותר בברור שעשו עבורי במוקד להגנת הפרט, התברר שהסיבה לסירוב היא שהישראלים לא עדכנו את כתובת המגורים שלי במחשבים שלהם, ואצלם מופיע שאני תושב רצועת עזה, 'למרות שבתעודת הזהות שלי כתוב שאני תושב רמאללה.

אחרי שנודעה לי הסיבה לזה שאוסרים עלי לנסוע פניתי בשנת 2005 למשרד הפנים הפלסטיני וביקשתי מהם לעזור לי בתיקון הטעות. אחד הממונים, שאני לא זוכר את שמו, אמר לי שהישראלים מסרבים לעדכן במחשבים שלהם כתובות של תושבי רצועת עזה שעברו לגדה המערבית ושאי אפשר לעשות שינויי כתובת בתקופה זו בגלל הנסיבות הפוליטיות.

למרות זאת, בקיץ 2006, נסעתי שוב לגשר אלנבי כדי לנסות לנסוע לירדן לבקר קרובי משפחה וגם כדי לראות אם הישראלים עדיין אוסרים עליי לצאת לחו"ל. הישראלים אסרו עלי לעבור ונתנו לי זימון לפגישה עם נציג השב"כ בבית אל. נסעתי לפגישה במינהל האזרחי בבית אל. חיכיתי הרבה שעות, מהשעה 10:00 בבוקר ועד השעה 15:30 אחרי הצהריים ואז אחד הקצינים ניגש אליי ואמר לי שהפגישה נדחתה לעוד יומיים. אחרי יומיים נסעתי שוב למינהל האזרחי ואחרי שחיכיתי 'ארבע או חמש שעות פגש אותי קצין שב"כ, עד כמה שאני זוכר הוא הציג את עצמו בשם קפטן עומר. הפגישה נמשכה 45 דקות. במשך כל הפגישה הוא שאל אותי מה עשיתי שמונעים ממני לצאת מהגדה, וטען שהוא לא יודע מה הסיבה. בסוף הפגישה הוא שאל מה דעתי שנלך לשתות קפה ביחד בירושלים. באותו רגע הבנתי שזו הצעה סמויה לשיתוף פעולה. אמרתי לו שאני לא יכול להגיע לירושלים והוא אמר "אני אקח אותך ואני אחזיר אותך". עניתי לו "תודה, אני לא שותה קפה". הקצין ניסה שוב, והציע לי ללכת להתפלל בהר הבית בירושלים. אמרתי לו שאני לא מתפלל. בסוף הוא אמר לי "אני לא יכול לפתור לך את הבעיה שלך אם אתה לא רוצה לפתור אותה". הפגישה נגמרה ועזבתי את המשרד שלו. '

זמן קצר אחר-כך, עדיין בקיץ 2006, תושבים ספרו לי שבמינהל האזרחי יש מודעה שמזמינה כל מי שיש לו בעיה ביטחונית יכול לפנות למשרדים של המינהל בתאריך מסוים כדי לפתור אותה.


הגעתי למינהל האזרחי בתאריך שהופיע במודעה. הרחבה של המינהל הייתה מלאה אנשים. אני מעריך שהיו שם יותר מחמישים איש. חיכיתי שלוש שעות ואז פגשתי את אחד הממונים בשב"כ. הוא הסביר לי שזו לא חקירה והפגישה נועדה לפתור את הבעיה שלי. אחרי שהוא שאל אותי כמה שאלות שגרתיות על החיים שלי, המשפחה, החברים והעבודה שלי הוא שאל "מה עשית שמנעו ממך את הנסיעה?". אמרתי לו שבאתי לפגישה כדי לשמוע ממנו למה מנעו ממני לנסוע ושאני לא יודע מה הסיבה. '

אחר כך הוא שאל אותי מה גובה המשכורת שלי ואם אני מרוצה מהחיים שלי ומה דעתי להגדיל את ההכנסה שלי ושאוכל להיכנס לישראל. אמרתי לו שאני מרוצה מהמצב שלי תודה לאל.

איש השב"כ שאל אותי מה הייתי עושה אם הייתי שומע או רואה שיש אדם שעומד לבצע פיגוע. אמרתי לו שהייתי מודיע לרשות הפלסטינית. הוא אמר "מה תעשה הרשות? אתה צריך להודיע לנו". אמרתי לו שאני תושב פלסטיני ושהקשר שלי הוא רק עם הרשות הפלסטינית ואז הוא שאל אותי " אתה מבין מה אני מבקש ממך"? והוסיף: "אתה לא רוצה לפתור את הבעיות שלך וכנראה שבאת כדי לבזבז את הזמן".

קמתי ולקחתי את התעודת זהות שלי מהשולחן. אמרתי לאיש השב"כ "כן, אני לא רוצה לפתור את הבעיות שלי". לפני שיצאתי מהחדר הוא אמר לי שיש לו את מספר הטלפון שלי ואם יהיו התפתחויות חדשות לגבי הבעיה שלי הוא יודיע לי. ביקשתי שלא יתקשר אליי, אבל הוא התעקש ואמר לי לחשוב על העניין, ושהוא יהיה זמין תמיד אם אשנה את דעתי.

אחרי הפגישה הזו עם איש השב"כ לא ניסיתי שוב לנסוע מחוץ לגדה ואפילו לא יצאתי מאזור רמאללה כדי לא להיתקל במחסומים.

בחודש מאי 2007 פניתי למוקד להגנת הפרט כדי שיעזרו לי לפתור את הבעיה שלי.

ב-10.7.08 התחתנתי עם פידאא עמאשה, תושבת רמאללה. אפילו לא ניסינו לצאת לחו"ל לירח דבש כי אני יודע שהישראלים לא ייתנו לי.

מאז תחילת 2004, כל פעם שחיילים עוצרים אותי במחסום ובודקים את תעודת הזהות שלי, הם מעכבים אותי בין שעה לשלוש שעות בתואנה של בידוק. בגלל העיכובים האלה אני מנסה לעבור כמה שפחות במחסומים.

בפעם האחרונה עיכבו אותו במחסום הקונטיינר בבית לחם ב-17.7.08. הייתי עם אשתי פידאא בדרך חזרה מבית לחם לרמאללה. נהגתי במכונית פרטי והחיילים הורו לי לעצור בצד ולחכות. הם עיכבו אותנו שעה בעילה בדיקת תעודות הזהות. אחר-כך הם החזירו לנו את תעודות הזהות והמשכנו לרמאללה.

העיכובים במחסומים משפיעים לרעה על החיים שלי. כדי לא לעבור בהם, אני דוחה הצעות עבודה טובות מחוץ לרמאללה ולא יוצא לטייל עם אשתי במקומות אחרים בגדה. אני עושה אלף חישובים לפני שאני מחליט אם לצאת מרמאללה. '

יש לי דודים וסבא וסבתא בירדן שלא פגשתי כבר יותר משש שנים. אני מרגיש בודד, 'כאילו אני חי בכלא. הרבה בני משפחה וחברים שלי העירו לי 'שהפכתי להיות מאוד לחוץ ועצבני. '

רביע אחמד איסמאעיל ריזק, בן 27, נשוי, הוא פקיד ותושב רמאללה. את עדותו גבה איאד חדד ברמאללה ב-20.8.08.