עדויות

מוחמד אל-עבייאת, חקלאי

אני בן למשפחה בדווית ששמה חמולת אל-עביאת. החמולה גרה בנפת בית לחם. בשנת 1976 הצבא הישראלי גירש את החמולה שלנו, מאתיים וחמישים אנשים, מהמקום שבו ישבנו. פיזרו אותנו בבקעה, באל-עוג'א, בפסאיל, בביר זית, ובביתוניא. אני נדדתי עם המרעה בהרים ובנחלים עד שהגעתי יחד עם המשפחה שלי, עשרים אנשים, להר ד'הר אל-מראח, באדמות של כפר עג'ול שבנפת רמאללה. בשנת 1978 חכרתי 300 דונם של אדמות חקלאיות ואדמות מרעה מבעל האדמות ד'יב אל-כפיר אל-עג'ולי, תמורת 250 דינר בשנה. בשטח שחכרתי היו בית ישן מתקופת הירדנים, ו-150 דונם של מטעי עצים עם עצי זית, שקדיות, עצי תאנה וגפנים.

חיינו והסתובבנו באדמות בשלווה ויצאנו עם העדרים בחופשיות. כל זה נפסק כשהמתנחלים הפקיעו אדמה ובנו עליה את ההתנחלות עטרת [בשנת 1981]. בהתחלה הפקיעו רק חלק קטן מהאדמה שחכרנו, 100 דונם, בטענה שצריכים אותו לצרכים צבאיים. אחר כך ההתנחלות התרחבה ולקחו מאיתנו עוד אדמה. היום השטח של ההתנחלות הוא בערך שלושת אלפים דונם. בסך הכל, מתוך החלקה שחכרנו, לקחו מאיתנו 150 דונם והשאירו לנו רק 150 דונם. האדמות שהופקעו היו אדמות המטעים.

מאז שההתנחלות הוקמה החיים שלנו הפכו לקשים. מתנחלים וחיילים תוקפים אותנו שוב ושוב. אני חושב שהם התקיפו אותנו כבר עשרים פעמים מאז שהוקמה ההתנחלות. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ההתקפות הפכו ליותר קשות. באותו זמן הצבא סגר את כביש הגישה לבית שלנו. התלוננו במשרד התיאום והקישור בבית-אל ובצלב האדום, אבל זה לא עזר.

בשנת 1994 מתנחלים באו יחד עם שני ג'יפים של הצבא והכו אותי עם גרזן. הם שברו לי אצבע. הגשתי תלונה בעזרת עו"ד באסם אל-עארורי בתחנת המשטרה בבית אל, אבל שום דבר לא קרה.

התקיפה הכי חמורה בזמן האינתיפאדה השנייה הייתה בתחילת שנת 2006. יש בהתנחלות קצין צבא שאחראי על השמירה על ההתנחלות, נמוך, שחרחר, רזה ובן שלושים בערך. הבנים שלי זיאד, שהיה אז בן 19 ואחמד, שהיה אז בן 18, רעו בבוקר את הצאן שלנו בוואדי צ'ארה, במרחק 300 מטר מהבית שלנו וקילומטר אחד מההתנחלות. הקצין הגיע אליהם עם עוד ארבעה חיילים ושני מתנחלים. הם קשרו את הבנים שלי בידיים וברגליים וכיסו את העיניים שלהן ואז הכו אותם. הם הכו וקיללו אותם במשך ארבע שעות. הם איימו להרוג אותם אם לא נעזוב את המקום.

באמצע שנת 2006, אותו קצין הגיע אלינו בערב יחד עם עוד חמישה חיילים. הוא בא בג'יפ ופגע במתקני המספוא שלנו. הוא הרס לגמרי ארבעה מתקנים. הוא והחיילים הכו את מוסטפא, שהיה אז בן 15, את סלאח, שהיה אז בן 22, ואת זיאד, שהיה אז בן 19, מכות קשות. הם דחפו את מוסטפא והוא נפל ונפצע בראש מאבן. הקצין ירה באוויר ועל האדמה כדי להפחיד אותנו. התקיפה נמשכה רבע שעה בערך. הם רצו להפחיד אותנו כדי שנעזוב.


באפריל 2007 הבן שלי סאלח ואני נסענו הביתה. בדרך, ליד קוביות הבטון שחוסמות את הכביש שמוביל לבית שלנו, פגשנו את אותו קצין, שנסע בג'יפ. הוא אמר לנו לצאת מהאוטו. הוא קשר את הידיים שלנו מאחור, הושיב אותנו על האדמה והאשים אותנו שאנחנו עושים בעיות. אמרתי לו "איזה בעיות אנחנו עושים?". הקצין הכה אותנו באגרופים שלו ובעט בנו כמה פעמים. הוא שחרר אותנו רק אחרי ארבע שעות בערך.

בסוף שנת 2007 אותו קצין הגיע לבית שלנו עם שני מתנחלים. הם הוציאו כל מי שהיה בבית, 'בערך חמישה עשר אנשים, נשים, ילדים וגברים. החיילים העמידו אותנו ליד הבאר ונכנסו לבית. הם עשו בבית חיפוש שנמשך רבע שעה בערך. אחר כך הקצין יצא ואיים עליי בערבית "אני אהרוג לך שני ילדים ואתה תתחרט על זה". אמרתי לו "מה אני עושה?". הוא אמר שאנחנו חייבים לעזוב את האזור. דיברנו על התקיפות שלהם ואמרתי לו שהאדמות שלנו וזכותנו להישאר ולחיות בהן. אחרי שעה בערך הם עזבו. כשהם הלכו הם קיללו אותנו.

בחודש אפריל 2008 הקצין ועוד חמישה חיילים עצרו את הבנים שלי, זיאד ואחמד, שהיו עם העדר במרעה, בסביבות השעה 18:00, בוואדי צ'ארה. החיילים קשרו אותם, כיסו העיניים שלהם ולקחו אותם לעמדה צבאית בתוך ההתנחלות. הם השאירו את הצאן בוואדי. בעמדה החיילים הכו אותם. אנחנו עצרנו סיור צבאי שעבר בכביש הראשי, והחייל עזר לנו למצוא את הבנים. בסביבות השעה 23:00 בלילה שחררו אותם.

התקיפה האחרונה הייתה ב-18.7.08. הבן שלי, מוסטפא, הצליח במבחני הסיום של בית הספר התיכון ועשינו לכבודו מסיבה. באו אלינו אורחים ובנינו אוהל מקושט ומואר מול הבית. הילדים שיחקו בזיקוקים ופתאום הגיע ג'יפ עם אותו קצין וכמה חיילים. הם אמרו לעשרים אנשים להתאסף והקצין שאל "למה אתם יורים?". אמרתי לו "זה לא יריות, זה זיקוקים". הוא שאל "למה?". אמרתי לו "כי הבן שלי הצליח במבחנים של בית הספר התיכון ואנו חוגגים". הוא אמר "מי זה הנער שהצליח?" ומוסטפא ענה לו. הקצין תפס את מוסטפא בצווארון החולצה. הוא לקח אדמה ביד שלו ומרח את מוסטפא בעפר. הוא אמר לו "אני רוצה למרוח בך את האדמה". סאלח ניסה לעצור את הקצין ואז החיילים הכו אותם. אני התקרבתי ואחד החיילים תפס אותי, הפיל אותי על האדמה ודרך על הצוואר שלי. הוא החזיק אותי ככה על האדמה וכיוון את הנשק שלו אלי. הוא היה גבוה, בהיר ושמן. החיילים ירו כמה יריות באוויר להפחיד אותנו.

אחרי חצי שעה בערך אחי, מוסא מחמוד אל-עביאת, בן 46, בא אלינו. כנראה שהוא בא כי הוא שמע את הירי. הוא גר במרחק של 500 מטר מאיתנו. כשהחיילים ראו אותו הם התקרבו אליו. הם הורו לו להרים את החולצה שלו ושאלו אותו למה הוא בא. הוא דיבר בעברית ואמר להם שהוא הגיע כי הוא שמע ירי. הוא אמר להם שהם לא היו צריכים להתנהג ככה. אחרי שהוא אמר להם שאף אחד לא ירה אצלנו, ואלה היו רק זיקוקים, הם התנצלו וביקשו מאיתנו שלא נגיש תלונה. אמרתי שאני אגיש תלונה והקצין אמר לי בערבית: "תעשה מה שבא לך". הם נכנסו לג'יפ ונסעו. פניתי לתחנת אל-ג'זירה ולערוץ אל-איח'באריה וגם לארגוני זכויות אדם והתלוננתי על האלימות של החיילים, כדי לנסות לגרום להם לעזוב אותנו.

מוחמד מחמוד אחמד אל-עבייאת, בן 50, נשוי ואב לחמישה עשר הוא חקלאי ותושב ד'הר אל-מראח שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד בבית העד ב-28.7.08.