עדויות

יובל סולומון, חקלאי

נולדתי בקיבוץ ואני עוסק בחקלאות כל החיים שלי. הקיבוץ שלי מעבד שטחים בהיקף של יותר מ-21,000 דונם בשיתוף עם שני קיבוצים אחרים: כרמיה וארז. אנחנו מגדלים בעיקר חיטה, תפוח אדמה, גזר, חמניות, תירס, חומוס, כותנה וגידולים אורגניים. עובדים כאן יותר מ-20 אנשים - שישה מאור הנר, כמה מהקיבוצים האחרים ועוד עובדים שכירים.

הבלגאן התחיל בערך לפני שבע או שמונה שנים. לפני כן העבודה הייתה רגילה. יצאנו לעבוד בשקט וחזרנו בשקט. אחר כך הכול השתנה.

אנחנו מדחיקים את זה, אבל כל יום נוחת עוד קסאם. למרות זאת, אנחנו ממשיכים ללכת לעבודה כאילו הכול בסדר. יש לנו חלקות שגובלות בגדר, אנחנו קרובים לשדרות, וכל מה שמפספס אותם מגיע אלינו. כל פעם שקסאם נוחת באזור יש דאגה וטלפונים. אנחנו שומעים בומים, שומעים את הנפילה של הרקטות. בדרך כלל הקסאמים שמגיעים לכאן נופלים בשדות. בתוך היישוב שלנו ממש נפלו שלושה, ובשדות נפלו כבר עשרות.

בשבוע האחרון המצב החמיר. שני אנשים שגרו באזור נהרגו. כולנו הכרנו אותם. בשבת האחרונה היו שמונה התראות "צבע אדום". אנחנו מרגישים שזה יכול ליפול בכל מקום. בבית אין לנו מיגון. אין לנו לאן ללכת ואיפה להתחבא. בינתיים אף אחד לא עזב את הקיבוץ, אבל אני חושב שאחרי השבוע הזה, הכול ישתנה. אנשים כבר עוזבים, הולכים לישון אצל המשפחות שלהם. שמעתי ש-200 תלמידים עזבו את התיכון המקומי. יש כאן הרגשה שאף אחד לא חושב עליך, שלאף אחד אין תשובות.

יש לי שלושה ילדים, שניים גדולים ואחת צעירה, בכיתה ו'. הבת הגדולה שלי בחו"ל עכשיו. הבן הגדול שלי פה וגם הילדה הקטנה. לא קל לילדים לחיות בכאלו תנאים. היום הבת הקטנה שלי שאלה אותי אם היו הרבה קסאמים היום בזמן שהיא הייתה בבית ספר. בדרך כלל היא הולכת לחוג ליד שדרות, אבל בימים קשים במיוחד אנחנו לא מרשים לה ללכת. עושים לילדים טיולים מאורגנים, כדי שהם יתאווררו' מכאן.

כל החיים שלנו מתנהלים לפי המצב באותו יום. אנחנו לא מרימים ידיים, אבל זה לא יכול להמשיך ככה. בינתיים הילדה לא אומרת שהיא רוצה לעזוב, אבל אם מישהו ייהרג פה הכול ישתנה.

לפני שנתיים נפל קסאם על הבית לידנו. רסיס נכנס לחדר השינה שלנו ונתקע בארון. אנחנו חיים כאן כל הזמן בלחץ. בהתחלה הקסאמים היו הרבה פחות מדויקים, היום הנשק שלהם יותר משוכלל.

אם המדינה רוצה שאנשים יישארו לגור פה, היא צריכה להשקיע. עכשיו יש וויכוחים על הכסף למיגון, לא בטוח שיתנו לנו. הגיע הזמן שהמדינה תשקיע פה כמו במרכז, שאנשים יוכלו ליהנות כמו במרכז.

ברק בא לכאן כל פעם אחרי שקורה משהו, אבל אנחנו מרגישים שהממשלה לא עושה כלום. ראש הממשלה עסוק כל היום בחקירות. המדינה זה מגדרה עד חדרה, זה לא חדש. בינתיים לא הפסקנו לעבד אף חלקה ואף דונם, אבל לכולם יש משפחה בבית ואנחנו חוששים.

אני מאמין בדרכי שלום. פעם היו בקיבוץ עובדים מעזה, הם היו באים לכאן יום יום. לאחרונה הבנו שהם לא יבואו יותר לעבוד כאן ושלחנו להם פיצויים. ההנהגות שלנו זה לא אנחנו, אנחנו רק רוצים לחיות.

יובל סלומון, בן 50, נשוי ואב לשלושה הוא חקלאי, תושב קיבוץ אור הנר שבדרום ישראל. את עדותו גבתה מעין גבע, בקיבוץ אור הנר ב-13.5.08.