עדויות

ר'סאן בורקאן, פועל

אני גר עם אשתי וחמשת הילדים שלנו בחברון. הבת הבכורה שלנו, ורדה, בת 12 והבן הקטן בן שנה. אנחנו גרים בקומה השלישית בבניין בשכונת א-סלאיימה בעיר העתיקה. בבניין גרים גם שני אחים שלי. אני עובד בניסור שיש באזור התעשייה בחברון. אני מרוויח בערך 2,000 שקל בחודש. אף פעם לא נעצרתי ולא הייתי מעורב בעבירות ביטחוניות.

ביום שישי ה-7.3.2008, אשתי ואני נסענו עם הילדים באוטו של חמי לבית עווא, לקנות מכונת כביסה. בסביבות השעה 18:00 חזרנו לבית של ההורים של אשתי, שנמצא ליד הכביש שבין חברון לדורא. נשארנו שם שעתיים, אכלנו ארוחת ערב ואז החלטנו לחזור הביתה. אחיה של אשתי, ריבחי בורקאן, הסיע אותנו למחסום הבטון שמדרום לאל-חרם אל-איבראהימי [מערת המכפלה. המרחק בין המחסום למערת המכפלה הוא 150-100 מטר - בצלם]. מהנקודה הזו אסור למכוניות' פלסטיניות להמשיך לנסוע. הרמתי את מכונת הכביסה, שמתי אותה על הראש שלי ועברתי בין קוביות הבטון. מאחורי המחסום, ליד הכביש, היו שתיים או שלוש מכוניות של משמר הגבול ועוד שלוש מכוניות של הצבא. שבעה או שמונה שוטרי משמר הגבול עמדו ליד הכביש. כשהתקרבתי לשוטרים, אחד מהם דיבר אליי. הוא ישב בג'יפ, במושב שליד הנהג. הדלת הייתה פתוחה והרגליים שלו היו מונחות על האדמה, מחוץ לאוטו. הוא שאל אותי מה אני סוחב על הראש. המכונה הייתה בתוך קופסת קרטון. אמרתי לו שזו מכונת כביסה. הוא אמר שהוא יבדוק אותה. אמרתי לו שזו מכונת כביסה חדשה. הוא ענה בעצבנות, "אני אעשה חיפוש ואזיין אותך".

בחור צעיר שעבר לידי במקרה עזר לי להוריד את המכונה מהראש. אשתי והילדים שלי חיכו במרחק של חמישה מטרים ממני. אחי, סעד, בן 22, הגיע למקום במקרה וכנראה שמע מה שהשוטר אמר לי. סעד לא יציב. הוא סובל מדיכאון ומאפילפסיה. הוא התקרב אליי ונעמד לידי.

אמרתי לשוטר, "אתה יכול לפתוח את מכונת הכביסה ולבדוק אותה". השוטר שוב דיבר בעצבנות ואמר, "אני לא רק אפתח אותה, אני אהרוס אותה". פתאום ראיתי את אחי ואת השוטר מרביצים אחד לשני. ניסיתי להפריד ביניהם, אבל אז באו עוד שוטרי משמר הגבול וחיילים. הם הכו אותי ואת אחי באגרופים ובאלות. אחי נפל על האדמה ושוטר משמר הגבול דרך על הראש שלו. כמה שוטרים הכו אותי באגרופים בכל הגוף, אבל נשארתי עומד. הם הכו אותי ואת אחי במשך חמש דקות בערך.

אחר כך, שוטרי משמר הגבול כבלו את הידיים שלי באזיקים, כיסו את העיניים שלי והכניסו אותי לג'יפ. הם עשו את אותו הדבר לאח שלי והכניסו אותו לג'יפ אחר. 'ברגע שנכנסתי לג'יפ, אחד השוטרים, שישב במושב הקדמי, הכה אותי בראש עם הקת של הרובה שלו. נפצעתי וירד לי הרבה דם, שהרטיב את הבגדים שלי. אני לא זוכר מה קרה אחר כך. כשהתעוררתי שכבתי על הרצפה והרגשתי מים נשפכים עליי, על הראש ועל הבגדים. אני חושב שהייתי ליד הרחבה של אל-חרם. השוטרים שפכו עלי מים במשך חמש דקות בערך. אני חושב שהם רצו לשטוף את הדם מהבגדים שלי. כשהמים נשפכו על הפצע בראש שלי, כאב לי מאוד. ביקשתי מהשוטר שיפסיק לשפוך מים על הפצע שלי, אבל הוא לא הפסיק. שמעתי סירנה של אמבולנס ושיחה בעברית שלא הבנתי את כולה. הבנתי שצוות האמבולנס והשוטרים מדברים. אני חושב שצוות האמבולנס רצה לקחת אותי לבית חולים, אבל השוטר לא הסכים. אני חושב שהוא לא הסכים כי הוא חשב שאם יטפלו בי בבית החולים, יאשימו אותם בתקיפה. בסוף החזירו אותי לג'יפ. אני לא בטוח אם טיפלו בי במקום או לא.

הג'יפ נסע למקום גבוה. היה לי קר מאוד והרגשתי את הרוח. הבגדים שלי היו ספוגים במים ורעדתי מקור. הג'יפ עצר. אני חושב שנשארנו באותו מקום שעתיים בערך. הידיים שלי היו כפותות והעיניים שלי היו מכוסות. שמעתי את שוטרי משמר הגבול מדברים מרחוק. אחר כך הג'יפ נסע הרבה זמן. אני חושב שהגענו לעציון. הכניסו אותי לאיזה צריף ושמעתי מישהו אומר בעברית שאני צריך להגיע לבית חולים. הבנתי שהוא לא הסכים להכניס אותי לתוך הבסיס. מישהו פיזר חומר על הפצע שלי וזה הכאיב לי. הוא חבש את הראש שלי. אחר כך הג'יפ נסע' למקום אחר. שוטרי משמר הגבול הוציאו אותי מהג'יפ והשכיבו אותי על האדמה. הרחתי קפה. הם שתו קפה, דיברו וצחקו. נשארנו שם שלוש שעות. כל הזמן הזה, שכבתי על האדמה. ביקשתי מהשוטרים שיורידו ממני את האזיקים. רעדתי מקור. אחד השוטרים אמר לי לשקר אם ישאלו אותי על הפציעה. הוא אמר לי להגיד שהראש שלי נחבט בדלת של הג'יפ בטעות ושלא תקפו אותי. שתקתי.

בבוקר מצאתי את עצמי בתחנת המשטרה בקרית ארבע. שוטר הוריד ממני את כיסוי העיניים וחתך את אזיקי הפלסטיק. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 5:30. הכניסו אותי לחדר החקירות וחוקר במדי משטרה חקר אותי. סיפרתי לו מה קרה. החוקר כתב את מה שאמרתי, אבל הוא אמר לי שחיילים שהיו במקום טוענים שאני ניסיתי לתקוף אותם ולחטוף את כלי הנשק של אחד מהם. אמרתי לו שזה לא נכון.

אחרי החקירה הכניסו אותי לחדר מעצר. שוטר אמר לי שאני עצור לארבעה ימים. אחר כך האריכו את המעצר שלי בעוד ארבעה ימים. ביום השמיני הסיעו אותי לבית המשפט בעופר. הבנתי מהתרגום של הדיון שהשופט הזדהה איתי. הוא ראה את סימני הדם על הבגדים שלי. הוא רצה לשחרר אותי, אבל התביעה התנגדה וטענה שכתב האישום עדיין לא מוכן. בסוף השופט החליט להאריך את המעצר שלי בעוד 24 שעות. החזירו אותי לתחנת המשטרה בקרית ארבע. ''''

למחרת הסיעו אותי שוב לעופר. השופטת רצתה לשחרר אותי ואמרה שאשלם דמי ערבות של 1,500 שקל. התביעה שוב התנגדה והמעצר הוארך בעוד 24 שעות. החזירו אותי לתחנה בקרית ארבע.

בערב הבטן שלי כאבה מאוד. הרופא בתחנה בדק אותי ואחר כך הגיע אמבולנס שפינה אותי לבית החולים הדסה עין כרם. נשארתי שם למשך הלילה. נתנו לי זריקות ולקחו ממני בדיקות דם ושתן. נתנו לי תרופה ובבוקר החזירו אותי לתחנת המשטרה בקרית ארבע. הרגשתי יותר טוב, אבל עדיין כאב לי.

למחרת ביקשתי מהרופא חומר הרגעה כי לא ישנתי 36 שעות. הוא נתן לי שני כדורים אבל נשארתי ער. לא הצלחתי לישון עד למחרת בבוקר. בבוקר שוב הסיעו אותי לעופר. הרגשתי נורא. התביעה הגישה נגדי כתב אישום והבנתי שהם מתכוונים להפוך את מה שקרה לעניין גדול.' השופט אמר שהוא מוכן לשחרר אותי, אבל הוא רוצה שאתן הרבה דמי ערבות. אמרתי לו' שאני איש פשוט ואני לא יכול לשלם הרבה כסף. השופט סיים את הדיון ולא נתן פסק דין. בשעה 9:30 החזירו אותי שוב לתחנת המשטרה בקרית ארבע. במהלך הנסיעה איבדתי את ההכרה מרוב לחץ ודיכאון. התעוררתי באוטו, כששפכו מים על הפנים שלי. כשהגעתי לתחנה, הרופא כבר חיכה לי. הוא שאל אותי על המצב שלי ואני אמרתי "השבח לאל". הוא לא בדק אותי ולא טיפל בי.

למחרת, בסביבות 9:30 בבוקר, הסיעו אותי שוב. נסענו למקום רחוק, באזור רמאללה, ואז נכנסו לאוטו עוד שני עצירים והסיעו את כולנו לעופר. הגעתי לשם בשעה 14:30 או 15:00. עשו לי 'משפט שלא בנוכחותי. שוטר הביא לי דף ואני הבנתי ממנו שישחררו אותי אם אתן דמי ערבות של 1,500 שקל. שוב החזירו אותי לתחנה בקרית ארבע. התקשרתי לאשתי. אשתי דיברה עם אבא שלה, שהביא כסף. שחררו אותי בשעה 18:00.

חזרתי הביתה בבגדים קרועים ומוכתמים בדם. אשתי הייתה במצב קשה. היא לא האמינה ששחררו אותי. הילדים מאוד שמחו לראות אותי. הם חיבקו אותי חזק. בכיתי וחשבתי על מה שעבר עליי, ואיך הכו אותי בפני הילדים הקטנים שלי ואשתי.

אני לא מצליח להשתחרר ממה שקרה. אני לא רוצה לחזור לעבודה. אשתי והמשפחה מתעקשים' שאצא מהבית ואחזור לחיים הרגילים שלי. אני גם חייב להשיג כסף כדי להחזיר את דמי הערבות וכדי לפרנס את המשפחה שלי. לא עשיתי שום עבירה. רק קניתי מכונת כביסה ופגשתי במקרה את השוטר הזה. הלוואי ולא הייתי קונה את מכונת הכביסה. הפכתי מקורבן של מה שהשוטר עשה לאשם.

ר'סאן בדווי עבד אל-מועטי בורקאן, בן 31, נשוי ואב לחמישה, הוא פועל ותושב חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש במלון PARC בחברון ב-23.3.08.