עדויות

א.מ, אב לילדים

ביום ראשון, 10.2.08, בשעה 06:15 בבוקר, הגיע לבית שלי בכפר כובר איש שאני לא מכיר מהמודיעין הכללי, ואיתו אנשים במדים. מאוחר יותר התברר לי שהם היו חלק ממבצע גדול של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, המשטרה, המודיעין הכללי והביטחון הנשיאותי, בתיאום עם ישראל, לאיתור כלי-רכב גנובים ו"אנשים שעושים צרות". הם נתנו לי זימון לפגישה עם המודיעין הכללי ברמאללה בשעה 12:00 בצהריים. באותו בוקר נודע לי שעוד אנשים מהכפר שלי קיבלו זימון.

הלכתי עם הזימון למטה המודיעין הכללי, באל-בירה, ליד משכן הנשיא מחמוד עבאס. הגעתי לשם בשעה 11:00 והשומר הורה לי לחכות בחדר קטן.

אחרי שעתיים בערך, בשעה 13:00, לקחו אותי לקומה השנייה בבניין. איש במדים לקח את החפצים שלי ואת תעודת הזהות ואז הכניסו אותי לחדר חקירות. הייתי מופתע. בכלל לא חשבתי שממש יעצרו אותי. בחדר היו שני חוקרים. אחד מהם הציג עצמו בשם אבו עבדאללה והשני אמר שהוא מנהל החקירה וקוראים לו אבו אדהם. אבו אדהם יצא מהחדר. ישבתי על ספסל מול השולחן, ליד אבו עבדאללה. אבו עבדאללה אמר לי לזוז ולשבת רחוק ממנו. שאלתי אותו "למה? יש עלי חומרי נפץ? למה אתה מפחד ממני?" הוא ענה "כבר בהתחלה אתה מתנשא". עשיתי את מה שהוא אמר.

אבו עבדאללה חקר אותי על אנשי חמאס בכפר. הוא שאל מי השתתף בקמפיין הבחירות של חמאס ובפעילויות של הארגון. הוא שאל הרבה שאלות על שיח' מג'ד עבד אל-עזיז ועל מוסטפא ברר'ות'י. השיח' מג'ד הוא האימאם במסגד של כפר כובר. אני בקשר טוב איתו. הישראלים עצרו את שנינו כמה פעמים והחזיקו אותנו במעצר מינהלי.

החוקר שאל אותי מה היה התפקיד של מג'ד בחמאס, אם הוא היה מהמייסדים של התנועה בכפר וגם על הקשר בינינו. החקירה נמשכה עד 15:30 ואז החוקר הציע לי לאכול איתו ארוחת צהרים. סירבתי כי קיוויתי שישחררו אותי בקרוב. החוקר יצא לארוחה ואני נשארתי לבד. אחרי חצי שעה הוא חזר והמשיך בחקירה.

בשעה 18:30 שאלתי אותו "אני משתף פעולה? או שאני פוגע בכבוד או במוסר?" הוא ענה שלא. אמרתי לו "אז אני אדם מכובד". החוקר התרגז ואמר לי לשבת בפינה של החדר, ליד סל האשפה כדי להשפיל אותי. הוא כתב את העדות שמסרתי לו. בזמן שהוא כתב הוא שאל אותי אם יש לי נשק ואם התאמנתי בירי. הוא כתב במשך שעה. כששמענו את הקריאה של המואזין לתפילת הערב הוא הרשה לי להתפלל בחדר החקירה.

אחר-כך החוקר קרא לשומר והורה לו לקחת אותי לחדר אחר באותה הקומה. היו בחדר עוד שני עצירים. בתא היו שלושה מזרונים ושש שמיכות והיה שם חלון. לא היו שם שירותים.

אחרי שעה בערך הוציאו אותי מהתא ולקחו אותי לחדר שבו היו אבו אדהם, עוד חוקר בשם 'אבו אחמד ושומר. אבו אדהם אמר לי "למה אתה מקלל את האחיות שלנו?" 'שאלתי אותו "אני קיללתי אתכם?" הוא אמר "קיללת ואמרת שאתה רוצה להוציא אותנו להורג". '

אבו אדהם אמר שיש לו דו"ח של המודיעין על הכפר שלי סיפר לי כל מיני דברים שהיו כתובים בדו"ח. הכחשתי את כל ההאשמות ואז הוא קרא לשומר והורה לו להביא אזיקים. השומר הגיע עם אזיקים ממתכת וקשר את הידיים והרגליים שלי מאחור. אחר-כך השומר חיבר עוד אזיקים בין הידיים שלי וקשר אותן לחלון גבוה. הרגליים שלי בקושי נגעו ברצפה. כל המשקל שלי היה על קצות האצבעות.

השומר כיסה את הפנים שלי במסכה שחורה. אבו אדהם אמר שמוסלמים לא פוגעים זה בזה. אמרתי לו שהוא פוגע בי עכשיו. הוא התרגז והכה אותי בגב ובראש. הייתי המום. לא ציפיתי שפלסטינים יעשו לי דברים כאלה. אמרתי לו שהוא חזק איתי, אבל בעזה המצב שונה. הוא רתח מכעס. כל השלושה התנפלו עלי במכות ובבעיטות. אחד מהם הכה אותי בגב 20 או 30 פעמים. הם הכו אותי בכל הגוף, אבל בעיקר ברגליים, בגב ובראש. כל הזמן הזה הייתי כמעט תלוי באוויר. האזיקים היו הדוקים על הידיים שלי וחתכו לי את הבשר. צעקתי מכאבים, אבל לא ביקשתי מהם שירחמו עלי. הם עשו הכול כנקמה על הכישלון שלהם בעזה.

אחרי 40 דקות או שעה, אני לא יודע בדיוק, החוקר הורה לי להוריד את הגרביים. הייתי קשור. ניסיתי לעשות את זה עם הבהונות, אבל לא הצלחתי. אבו אדהם הורה לאיש שלבש מדים להוריד את הגרביים שלי והוא עשה את זה. אחר-כך הוא הורה לו להעביר אותי לחדר החקירות. הוא שחרר אותי מהחלון ולקח אותי לשם. בחדר החקירות אבו אדהם אמר לי לשכב על הרצפה. הידיים שלי עדיין היו קשורות לאחור. הוא השכיב אותי על הגב ושם את שתי הרגליים שלי בין הרגליים של כיסא מברזל. הוא הורה לאיש במדים לשבת על הרגליים שלי, כדי להחזיק אותן במקום. הצלחתי לראות קצת דרך החורים הקטנים במסיכה ששמו לי על הפנים. אבו אדהם הכה אותי מכות חזקות בכפות הרגלים ובבהונות עם צינור פלסטיק, במשך רבע שעה בערך. צעקתי מכאב והרגשתי שאני מאבד תחושה בכפות הרגליים. התאמצתי ומשכתי את הרגליים שלי מתחת לאיש במדים. הוא נפל על הרצפה. הם הכו אותי באכזריות בכל הגוף, במשך שלוש דקות בערך.

אחר כך הרגשתי ששופכים מים על כפות הרגליים שלי. אבו אדהם הורה לי לעמוד. אמרתי לו שאני לא יכול. הוא הוציא את הרגליים שלי מתחת לכיסא והעמיד אותי. הרצפה הייתה חלקה, ואני נפלתי. אבו אדהם והאיש במדים העמידו אותי שוב ולקחו אותי משם. בזמן שהלכנו, האיש במדים הרים את המסכה מהפנים שלי. אבו אדהם הורה לו להכריח אותי לרוץ מהדלת של אגף החקירות ועד לשירותים, מרחק של שמונה מטרים. בזמן הריצה האיש במדים הכה אותי עם הצינור. בכל פעם שהאטתי הוא הכה אותי יותר חזק. הייתי תשוש. אחרי חמש דקות בערך האיש במדים הורה לי לעצור והכניס אותי לחדר.

האיש במדים הפעיל טייפ והשמיע שיר של תנועת הפתח. אבו אדהם בא ואמר לו "תשמיע לו שיר של החמאס". הוא השמיע את השיר והורה לי לקפוץ כל עוד המוסיקה נשמעת. עשיתי את מה שהוא אמר. אחרי חמש דקות השיר נגמר והפסקתי לקפוץ. האיש במדים אמר "מי אמר לך להפסיק?". הוא נתן לי שלוש סטירות והורה לי להמשיך. אבו אדהם נכנס לחדר שוב ואמר לו להוריד ממני את האזיקים. האיש במדים הביא דלי עם מים. אבו אדהם ואבו אחמד היו בחדר. הבנתי שהם מתכוונים לשפוך עלי מים.' אבו אחמד שאל אותי למה אני מקלל את האחיות שלהם. אמרתי לו שלא קיללתי, כי אני מוסלמי. '

אבו אדהם הורה לי להוריד את המכנסיים. עשיתי מה שהוא אמר. הם הורו לי' להוריד את החולצה. נשארתי בתחתונים וגופייה. ביקשתי ללכת לשירותים. אבו אדהם סירב ואמר לי לעשות את הצרכים בתחתונים. הוא הורה לאיש במדים לקחת אותי לצינוק, חדר בגודל של 1 × 2 מטר שהיה מוצף במים וסבון. האיש הכניס אותי פנימה ואמר לי שאני אישן בתא הזה. הוא סגר את הדלת אחריו. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשבת על המים והסבון. לא יכולתי להתאפק יותר ולא הייתה לי ברירה אלא לעשות את הצרכים שלי בפינה של הצינוק. אני מעריך שנרדמתי בסביבות חצות.

אחרי שלוש או ארבע שעות האיש במדים פתח את הדלת של הצינוק. אבו אדהם, אבו אחמד ועוד חוקר היו איתו. הם צחקו עלי. אבו אדהם אמר לי לקום. לקח לי, בלי להגזים, בערך עשר דקות עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים. הם הורו לי להביא את הבגדים שלי שהיו זרוקים באחד החדרים וללבוש אותם. כשהבאתי אותם גיליתי שהם רטובים. אמרתי לאבו אדהם והוא ביקש שיביאו לי מכנסיים יבשים. האיש הביא לי זוג מכנסים יבשים. אבו אדהם הורה לו לרוקן ארגז קרטון שהיה מלא באשפה ואמר לי שאני אישן עליו.

הקרטון הזה היה המזרון שלי במשך שמונת הימים הבאים. לקחתי את הקרטון איתי והם החזירו אותי לצינוק. שכבתי עליו. נשארתי בצינוק משעה מוקדמת בבוקר של יום שני ועד לערב של יום שני בשבוע שאחרי זה. בצינוק לא היו מים זורמים והיה קר מאוד. עשיתי שם את הצרכים שלי והיה ריח נורא. ביקשתי מהם שינקו את התא, אבל הם סירבו.

הרשו לי ללכת לשירותים פעמיים ביום, אחרי ארוחת הבוקר ואחרי ארוחת הערב. כשהלכתי לשירותים ניקיתי את עצמי קצת בשביל התפילות. העברתי את הזמן בתפילה. התפללתי רק בישיבה, כי לא יכולתי לעמוד בתא. רק ביום חמישי הרשו לי להתקלח. לבגדים שלי היה ריח נורא, ולא הרשו לי להחליף אותם. הם אמרו לי שהם יביאו לי בגדים מהבית, אבל זה לא קרה.

כשהייתי בצינוק שמעתי צעקות של אנשים שעברו עינויים. לא יכולתי לישון ברצף בגלל הקור ובגלל שישנתי על קרטון. כל הזמן הזה לא ישנתי לילה מלא. מדי פעם דיברתי עם עצירים אחרים שהיו בצינוק לידי. לפעמים הורו לנו להפסיק לדבר ואיימו עלינו שיקשרו אותנו שוב בתנוחת שבח. כשדיברתי עם עצירים אמרתי להם שאני בסדר והבנתי שהם לא עברו עינויים כמוני.

ביום רביעי בערב שמעתי את האיש במדים מורה לעצורים לא לדבר, כי יש להם עבודה. הוא פתח את דלת הצינוק שלי והוציא אותי למסדרון. במסדרון היה חוקר שהציג את עצמו בשם אבו פתחי. הוא שם את היד שלו על הכתף שלי ואמר שהוא רוצה שאני אמסור לו מידע על אנשים מהכפר שפעילים בחמאס. הוא אמר "אל תגרום לי לשים אותך בתנוחת שבח ולרסק אותך. בוא נבין אחד את השני". אמרתי לו שאין לי שום דבר לומר לו. כמו ביום הראשון, האיש במדים שם אזיקים ממתכת על הידיים והרגליים שלי ותלה אותי על החלון. הרגלים שלי בקושי נגעו ברצפה.

וא כיסה את הפנים שלי במסכה ושם עליה שטיח תפילה. השטיח היה קל, אבל מרוב עייפות הוא הכביד עלי. הייתי תשוש. הזזתי את הראש כדי להפיל את השטיח, ובכל פעם שהוא נפל איש הצבא החזיר אותו. אחרי עשרים פעמים בערך הוא אמר לי שאם אני אפיל את השטיח שוב הוא ישים שמיכה על הראש שלי. נשארתי עם השטיח על הראש למשך שעתיים בערך. לפני שהוא הוריד את השטיח הוא הרים את המסכה מעל העיניים שלי ואמר לי "אני איש צבא ואני מבצע הוראות. תסלח לי. אם יגידו לי להכות אותך אעשה את זה". אמרתי לו "אחרי כל מה שעשית אתה מבקש ממני סליחה?". הוא הביא שתי מסכות ושם אותן על הראש שלי. הכו אותי. כל פעם הכו אותי ועשו הפסקה, ואז המשיכו להכות. הם עשו ככה חמש פעמים. עדיין הייתי קשור לחלון.

את רוב המכות נחתו לי על הראש והרגליים שלי. כעסתי מאוד, הרגשתי בדיכאון, כאב לי והייתי מותש לגמרי. הם המשיכו להכות אותי עד שהגיעה הזמן לתפילת השחרית. כששמעתי את המואזין ביקשתי להתפלל, אבל הם אסרו עלי. נאלצתי להתפלל בין הכאה אחת לאחרת, כשאני קשור לחלון. ביום חמישי, אחרי התפילה, לא שמעתי אף אחד. אחר כך האיש במדים בא ואמר לי "תקל על עצמך ותודה. יהיה יותר טוב". אמרתי לו: "אתה רוצה שאני אודה ואמסור מידע על אנשים חפים מפשע" הוא אמר "אני רק רוצה לעזור לך". אמרתי לו שאני לא צריך את העזרה שלו.

בסביבות השעה 09:00, מישהו נכנס לחדר. הבנתי שהוא אילם. אני מכיר אותו כי הוא מחלק לעצורים אוכל. הוא השקה אותי במים. נשארתי קשור עד אחרי תפילת הצהריים.

בסביבות השעה 13:00, שחררו אותי מהחלון והורידו ממני את האזיקים ואת הכיסוי מהעיניים. אבו אדהם ואבו פתחי היו בחדר. אבו אדהם שאל אותי אם יש לי מה להגיד. אמרתי לו שאין לי. הוא הורה לאיש במדים לקשור אותי שוב. האיש במדים החזיר אותי לתנוחת "שבח" וכיסה את הראש שלי ואז בעט בי בעיטה חזקה במצח. אחרי המכה הזאת היו לי הרבה כאבי ראש. הוא אמר "אתה רוצה להודות?" עניתי "כן" בלי לחשוב. הוא קרא לחוקרים. הם הורידו ממני את האזיקים ואת כיסויי העיניים, הושיבו אותי והביאו לי כוס תה. הם התחילו לחקור אותי

במשך יומיים או שלושה ימים אבו פתחי גבה ממני עדות. כל חקירה נמשכה בין שעה לשעתיים. הם לא הכו אותי או איימו עלי, אבל הייתי מאוד מבולבל בגלל העינויים והמכה שחטפתי בראש. ההודאות שלי סתרו אחת את השנייה. '

קצת אחרי תפילת הערב הראשונה של יום חמישי, כשהייתי בצינוק, שמעתי את השיח' מג'ד צועק. הוא אמר לחוקרים "אני החזקתי מעמד עם היהודים למשך שנתיים ואני אחזיק מעמד שנה אצלכם". אחר כך הם הכניסו אותו לחדר חקירות קרוב אלי. שמעתי אותם מכים אותו.

החוקרים המשיכו להכות את שיח' מג'ד עד אחרי תפילת השחרית ביום שישי. שמעתי קרקוש של אזיקים ותיארתי לעצמי שהם הורידו אותם ממנו. שמעתי את אבו פתחי ואבו אדהם שואלים את מג'ד אם יש לו נשק ולמי עוד יש נשק. הוא אמר שאין לו נשק. בזמן תפילת הצהריים יצאתי מהשירותים וראיתי את מג'ד במרפסת.

ביום החמישי הפסיקו לחקור אותי. הכניסו אותי לבידוד בצינוק למשך שלושה ימים. ביום השמיני הכניסו אותי לחדר גדול שהיו בו שני אנשים מהכפר שלי.

המשכתי לשמוע את הקול של שיח' מג'ד. היה קר ושמעתי אותו נאנק מכאבים ולפעמים הוא קרא לאיש במדים או לנו, אבל לא יכולנו לדבר איתו בגלל המרחק. זה נמשך ככה עד לשעות הערב של יום שלישי, היום העשירי למעצר שלי, ואז העבירו את מג'ד לצינוק ליד החדר שלנו. 'שמעתי את החוקרים נכנסים אליו ואומרים לו: "אתה חייב לשתות, אתה חייב לאכול, אתה חייב לגמור את העדות שלך". שמעתי את מג'ד אומר להם: "אין לי מה להגיד". שמעתי מהצינוק של מג'ד קולות נחירה, כנראה בגלל העייפות והתשישות. כשקראנו לו לתפילה מג'ד לא הגיב. '

בסביבות 10:00 בבוקר ביום רביעי שמעתי את דלת הצינוק של השיח' מג'ד נפתחת ואת החוקרים מבקשים שוב שייסים את העדות. שמעתי אותו עונה להם בקול חלוש: "אין לי מה להגיד". ביום רביעי, שמעתי אותו מקיא בצינוק פעמיים שלוש ושמעתי את החוקרים נכנסים אליו ודוחקים בו לאכול בזמן שהוא נאנק מכאבים. ביום חמישי, בשעה 10:30, הוציאו את מג'ד למסדרון ודיברו איתו שם. רציתי לדעת מה קורה איתו והסתכלתי דרך החור של המנעול. מג'ד שכב על הרצפה בלי אזיקים וראיתי איש במדים בשם ראמי מחזיק אותו מתחת לבתי השחי. מג'ד נראה תשוש והיו סימנים אזיקים על הידיים שלו. הוא נראה כאילו הוא לא מסוגל לזוז או לעמוד. ראיתי את האיש במדים מחזיק אותו מתחת לבתי השחי ומושך אותו, כשהרגליים שלו נגררות על הרצפה. הוא הכניס אותו לצינוק הסמוך. גם החוקר אבו פתחי היה 'שם ושמעתי אומר למג'ד: "קום יא שיח' אין לך שום דבר" ומג'ד ענה לו שהוא לא יכול לעמוד.

אחרי שלושים דקות החוקרים חזרו אל מג'ד ושאלו אותו אם הוא רוצה לאכול או לשתות. הם המשיכו לנסות בניסיונות האלה במהלך יום חמישי עד לתפילת הערב הראשונה ואז הוציאו את מג'ד מהצינוק והעבירו אותו למרפסת. בלילה שמעתי את מג'ד נאנק וקורא לאיש במדים ולאבו פתחי לעזרה. לפעמים מג'ד קרא לנו בקול חלוש: "עזאם, נאיל..." כאילו רצה להגיד משהו אבל לא היה מסוגל. '

זה נמשך כך עד השעה '10:00 בבוקר של יום שישי. אחר-כך הפסקתי לשמוע אותו והערכתי שמשהו קרה לו. ביום שישי, בשעה 23:00, שיחררו אותי ועוד תושבים מהכפר בגלל הוראה של מושל מחוז רמאללה. התברר שמג'ד נפטר במהלך החקירה ובגלל לחצים שהפעילו תושבי הכפר שיחררו אותנו.

אמא שלי, נפטרה בשעות הצהרים, יום אחרי השחרור שלי ואחרי ששמעה את הידיעה על מותו של מג'ד.

א. מ., נשוי ואב לילדים, הוא תושב הכפר כובר שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד ב 25.2.08 בבית העד.