עדויות

ח'ליל מטרייה, צבע

בשנת 1996 הייתי במעצר מנהלי למשך חצי שנה. מאז לא נתנו לי כרטיס מגנטי [הנחוץ לצורך הגשת בקשה להיתר כניסה לישראל - בצלם]. הגשתי עשרות בקשות ושילמתי לחמישה עורכי דין יותר מ-2,000 שקל כדי שיעזרו לי. אף אחד מעורכי הדין לא הצליח לעזור לי.

יש לי משפחה גדולה, לי ולאשתי יש שמונה ילדים. הבן הכי גדול שלנו, נור, בן 17 והכי קטן הוא מוחמד, בן 3. אני המפרנס היחיד של המשפחה ואין לי עבודה קבועה מאז שנת 1996. המצב שלנו החמיר מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. בגלל העוני ובגלל שאני אחראי לילדים שלי, אני נאלץ להסתכן ולהיכנס לישראל באופן לא חוקי. אני נוסע בכבישים עוקפים ומתעכב שעות בדרך עד שאני מצליח לעבור דרך הכפר גי'נבא או א-רמאדין. הדרך מסוכנת ויקרה. נסיעה הלוך חזור עולה 200 שקל. אנחנו ישנים בקור באתרי בנייה, במבנים בלי דלתות או חלונות. אנחנו מפחדים ששוטרים רגילים או שוטרי משמר הגבול יעצרו אותנו, יכו אותנו או יתנו לנו קנסות, אבל אין ברירה. אני מסתכן וסובל כדי להביא לחם הביתה וכדי לתת למשפחה שלי לחיות בכבוד בלי לקבץ נדבות.

ביום ראשון (16.12.2007) בשעה 9:30 בבוקר, צבעתי בבניין בבאר שבע יחד עם שלושה פועלים מאל-פוואר. היו שם עוד שמונה פועלים מיטא שריצפו את הבית. פתאום שמעתי מישהו צועק "משטרה". הייתי בקומה השלישית מתוך חמש. כולם ברחו למעלה במדרגות, שלא היו בנויות עד הסוף. כשעליתי עיקמתי את הרגל וכאב לי מאוד. המשכתי לעלות בקושי והגעתי לקומה החמישית. שאר הפועלים המשיכו לעלות לכיוון הגג. נפלתי ולא יכולתי להמשיך לרוץ. שני שוטרים במדים כחולים הגיעו מיד. אני בטוח שהם ראו שנפגעתי. הם נראו יותר צעירים ממני, בסוף שנות השלושים שלהם. אני חושב שאחד מהם היה רוסי. הוא דיבר עברית לא טובה והיה לו עור בהיר. הם לא שאלו אותי שום דבר. אני שכבתי על הרצפה ושניהם החטיפו לי אגרופים בפנים ובחזה. הם בעטו במותניים שלי וברגליים שלי. כשהם היכו אותי הם שאלו אותי בעברית "למה ברחת?". ביקשתי מהם בעברית להפסיק להרביץ לי כי נפצעתי כשרצתי במדרגות, אבל הם לא הפסיקו.

הם היכו אותי במשך חמש דקות בערך ואז אחד מהם קשר את הידיים שלי מקדימה והם הובילו אותי למטה. אחד מהם החזיק את היד שלי בדרך. הם הכניסו אותי ואת שאר הפועלים שהם תפסו לרכב משטרה מסוג יונדאי. הם הכניסו שנים עשר פועלים לרכב אחד. היה צפוף. הבנתי ששני פועלים הצליחו לברוח מהם.

הניידת נסעה לתחנת משטרה קטנה. השוטרים רשמו שם את הפרטים שלנו ואחר כך הסיעו אותנו' לתחנת המשטרה בבאר שבע. היינו בתחנה שעה וחתמנו על דפים, שבאחד מהם היה כתוב שלא היכו אותנו בזמן המעצר. שוטר אמר לי בעברית שאני מבוקש. חתמתי על הדפים כי פחדתי שהשוטר שהיכה אותי קודם ינקום בי.

אחרי שכל הפועלים חתמו על הדפים, הגיעו שתי ניידות משטרה. השוטרים העלו אותנו לניידות יחד עם עוד פועלים והסיעו אותנו למחסום שמעה [המכונה גם מחסום מיתר - בצלם]. משם נסענו הביתה ברכב פלסטיני. הפועלים שהיו איתי עזרו לי להגיע מהאוטו הביתה.

היו לי סימנים כחולים על המותן מהנעליים של השוטרים, והפנים שלי כאבו במשך ארבעה ימים.

במקום ללכת לבית חולים, הלכתי למרפא מסורתי מאל-פוואר כדי שיטפל ברגל שלי. הוא חבש לי את הרגל והיא עדיין חבושה. מאז אני שוכב, ואפילו בחג הקורבן לא קמתי. חוץ מהפציעה הזאת, אני סובל כבר הרבה זמן מפריצת דיסק. למרות הכול, אני חייב לעבוד. הרגל שלי עוד כואבת, אבל אני אהיה חייב לנסוע מחר או מחרתיים לעבודה.

ח'ליל ג'ומעה מחמוד מטרייה, בן 42, נשוי ואב לשמונה, הוא צבע, תושב אל-פוואר שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בבית העד, ב-22.12.07.