|
עדות: ישראל מונעת מחולה סרטן מעזה לקבל טיפול בתחומה או בחו"ל, נובמבר 2007
נאאיל אל-כורדי, בן 21
אני גר עם ההורים שלי וארבעת האחים שלי בשכונת שיח' רדוואן בעיר עזה. באמצע חודש ינואר 2006, התחלתי להרגיש כאבים חזקים בבטן ונפיחות באשך הימני. בהתחלה קיוויתי שזה לא משהו חמור, אבל הכאבים התגברו מיום ליום. הלכתי להיבדק בבית החולים א-שיפאא ומצאו שיש לי סרטן באשך הימני. ב-2.3.2006 עברתי ניתוח להסרת אשך ימין. אחרי הניתוח קיבלתי טיפולי הקרנות במצרים ואחרי שהטיפולים נגמרו חזרתי לרצועה. בהתחלה, הרגשתי קצת יותר טוב, אבל אחרי כמה ימים שוב הרגשתי רע. היו לי כאבים חזקים מאוד בבטן התחתונה. הלכתי לבית החולים א-שיפאא והרופאים עשו לי צילום. הם חשבו שיש לי טפילים בבטן ונתנו לי טיפול בהתאם. כשהטיפול הסתיים הרופאים אמרו שאני צריך לעבור הדמיית סי. טי. עשו לי את הסי. טי. בסהר האדום. אחרי יומיים, קיבלתי את הצילום. הרופאים אמרו שיש לי גידול ולא טפילים ושהגידול נמצא בין הכליה לקיבה והוא באורך של 7 עד 9 ס"מ . הרופא נתן לי הפניה לבית החולים נאסר במצרים לחודש יולי, כדי להסיר את הגידול. כששמעתי את האבחנה התעלפתי. הרגשתי שאני מרחף בעולם אחר. לא האמנתי שאני חולה במחלה ממארת אבל התעשתי והתחלתי לטפל בהליכים הדרושים לנסיעה.
עברו שבועות עד שהצלחתי לקבל מישראל היתר לצאת למצרים ואז למצוא זמן שמעבר רפיח יהיה פתוח. בסוף נסעתי עם בן דוד שלי, מחמוד אחמד אל-כורדי, לבית-החולים נאסר במצרים. כשהגעתי לשם עשו לי בדיקות וצילומים במשך חודש ואחרי בחינת הצילומים, הרופאים החליטו שבאותו שלב עדיף לטפל באמצעות כימותראפיה ולא לנתח. הם קבעו שאני צריך לקבל שישה טיפולי כימותרפיה, טיפול כל שלושה שבועות. אחרי הטיפול הראשון חזרתי לרצועה כי לא נשאר לי מספיק כסף לגור במצרים. קיוויתי לחסוך קצת ולחזור למצרים לטיפול השני. כשחזרתי דרך מעבר רפיח הייתה שם צפיפות רבה והיה לי קשה מאוד להידחף בין הנוסעים כי כל נגיעה הכאיבה לי. נסעתי מיד לבית החולים א-שיפאא. הייתי תשוש לגמרי ולא יכולתי לזוז. כשהגעתי אל המחלקה האונקולוגית, הרופאים בדקו אותי ואמרו לי שהמערכת החיסונית שלי חלשה. הם נתנו לי תרופות לחיזוק המערכת החיסונית כדי שאוכל להמשיך את הכימותרפיה כשהמצב ישתפר. נשארתי במחלקה האונקולוגית בבית החולים א-שיפאא במשך חמשה עשר ימים. אחר-כך מעבר רפיח שוב היה סגור ולא יכולתי לנסוע למצרים. הרופאים החליטו לתת לי את הטיפול השני במחלקה האונקולוגית בבית החולים א-שיפאא, למרות שהטיפול שם פחות טוב מבמצרים. קיבלתי בא-שיפאא גם את הטיפול השלישי והרביעי ואחר-כך הפסיקו את הטיפולים כי המערכת החיסונית שלי לא יכלה לעמוד בזה. הייתי במצב נורא. כאב לי מאוד והיה לי קשה ללכת ולזוז. הפסקתי לאכול והתקיימתי מתמיסות רפואיות, כמו גלוקוזה ומזון נוזלי ( Ensure ) . אחרי שהפסקתי את טיפולי הכימותרפיה, הרגשתי הקלה מסוימת. זה היה בין נובמבר 2006 לפברואר 2007. בפברואר חזרו הכאבים, הפעם בצורה קשה יותר. התחלתי לקוות שהבטן שלי תעלם מהגוף מרוב שכאב לי. בבית החולים נתנו לי רק משככי כאבים ושלחו אותי הביתה. המצב הזה נמשך עד יולי 2007. בתקופה הזו לא הפנו אותי לטיפול כי הגוף היה צריך לנוח מהכימותראפיה, והיה מוקדם מדי לבדוק אם הטיפול הואיל. בסוף יולי 2007 עשו לי בדיקות במחלקה האונקולוגית בבית החולים א-שיפאא ונתנו לי הפניה לבית החולים תל השומר לסריקה כדי לאבחן את המצב שלי וכדי שאקבל הקרנות. קיבלתי את ההפנייה ב-31.7.2007 ומיד ניסיתי לקבוע תור בתל-השומר. ב-25.8.2007 הודיעו לנו שנקבע תור לבית החולים ל-10.9.2007. הגשנו בקשה לאישור כניסה לישראל דרך מתאם הבריאות, אחמד אבו ר'זה. ירדתי כ- 30 ק"ג במהלך שלושת החודשים שעברו. חיכיתי לאישור בכיליון עיניים. כל יום שעבר היה קשה מהיום שקדם לו. הבריאות שלי הלכה והתדרדרה מיום ליום. הרגשתי שהטיפול שלי תלוי באישור הכניסה. כל יום אמרתי לעצמי שהנה אני עומד לקבל את ההיתר לטיפול בבית החולים ושאחר כך אוכל לחזור למשפחה שלי. חייתי בגלל התקווה הזאת אבל מועד התור הגיע ולא קיבלתי אישור. בכל זאת נסעתי עם אמא שלי למעבר ארז, בתקווה שייתנו לי לעבור, אבל זה לא קרה. חזרתי אל בית החולים א-שיפאא ונשארתי שם. בבית החולים א-שיפאא לא יכולים לטפל בי, נשאר לי רק לחכות עד שאמות. אחרי שחזרתי לבית החולים, אחי ראמי התקשר אל עמותת רופאים למען זכויות אדם וסיפר להם שלא נותנים לי להיכנס לישראל. הם ביקשו ממנו לקבוע תור אחר בבית החולים איכילוב משום שהתורים שם נקבעים לתאריכים מוקדמים יותר מאשר בבית החולים תל השומר. קבעו לי תור בבית החולים איכילוב ל-30.10.07. התחלתי לסבול מכאבים בכל חלקי הגוף. יכול להיות שהמחלה כבר התפשטה. שלחנו לרופאים למען זכויות אדם את הדו"חות הרפואיים וההפניה אבל הם לא הצליחו להשיג בשבילי אישור. אני ובני המשפחה שלי היינו בהלם מהסירוב הישראלי. אני פוחד כל הזמן שהמחלה תתפשט בכל הגוף לפני שאספיק לקבל את הטיפולים. אני חולה כבר יותר משנה. אני עדיין במחלקה האונקולוגית בבית החולים א-שיפאא וממתין לחסדי שמיים ולחסדי הישראלים כדי להתיר לי להגיע אל בית החולים איכילוב ולהחלים מהמחלה שלי. ביום ראשון, ה- 4.11.2007, התקשרו לאחי מעמותת רופאים למען זכויות אדם וביקשו ממנו לשלוח דו"חות רפואיים וייפוי כוח כדי להגיש עתירה שתאפשר לי להיכנס אל בית החולים. שלחנו את הדו"חות הרפואיים וקיבלנו את כתב ייפוי הכוח וחתמנו עליו. אנחנו ממתינים בכיליון עיניים לתשובה. אני זקוק מאוד לטיפול. הזמן לא פועל לטובתי. עכשיו אני חולה גם בצהבת, וכל עיכוב במתן הטיפול מגדיל את הסיכון שאמות. הסרטן עשוי להתפשט בכל הגוף שלי. ככל שהעיכוב נמשך, גובר הסיכון למוות איטי.
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
