עדויות

עדנאן שחייבר, נהג

אני גר בשכונת א-סברה עם אשתי ושמונת הילדים שלנו. אבא שלי והאחים שלי גרים באותה שכונה.

ביום שבת, 20.10.2007, לקחנו את אבא שלנו לבית החולים א-שיפאא בעזה כי הוא לא הרגיש טוב. הייתה לו סחרחורת והיה לו קשה לזוז. הרופאים בדקו אותו והתברר שחסר לו דם. אבא קיבל שתי מנות דם והרגיש יותר טוב. אחר כך הרופאים שחררו אותו הביתה.

למחרת, ביום ראשון, ה- 21.10.2007 אחרי הצהריים, אבא שוב הרגיש לא טוב. הוא היה תשוש. לקחנו אותו לבית החולים ואחרי שבדקו אותו נתנו לו ארבע מנות דם. הפעם המנות לא עזרו ואבא נשאר בבית החולים. אבא לא יכול היה לאכול או לשתות. הוא לא הצליח לעכל. אחרי שהתעקשנו הוא אכל שתי כפיות יוגורט אבל אחרי כמה דקות הוא הקיא את כל מה שהיה לו בקיבה. הוא הקיא הרבה מאוד דם.

אחרי שהוא הקיא דם הרופאים הבינו שיש לו דימום פנימי חמור והחליטו להעביר אותו לבית החולים בישראל. הם אמרו שאם הם ינתחו את אבא בבית החולים שיפאא יש רק סיכוי של 10% שהניתוח יצליח, ושאם הוא ינותח בישראל הסיכויים להצלחה הם 90%. הגשנו מיד בקשה להיתר כניסה לישראל.

למחרת, יום שני ה-22.10.2007, קיבלנו את האישור להעביר של אבא שלי לבית החולים ברזילאי באשקלון. זמן הנסיעה ממחסום ארז לבית החולים ברזילאי הוא בערך רבע שעה.

ביום שני, בסביבות השעה 16:30, נסענו באמבולנס למעבר ארז. כשיצאנו מבית החולים ירד לאבא דם מהפה ומהאף. הגענו לשם בסביבות השעה 16:50. אבא היה מחובר למכונת הנשמה והוא קיבל מנת דם. כשהגענו לצד הפלסטיני של המחסום, נהג האמבולנס העביר לבדיקה את תעודת הזהות שלו, שלי ושל הרופא והאח. אחרי רבע שעה נתבקשנו להמשיך לצד הישראלי. ירדתי מהאמבולנס כדי לעבור במעבר שמיועד לאנשים והאמבולנס נכנס למסלול שמיועד לו.

כשהגעתי לשער החיילים פתחו אותו ונכנסתי לצד הישראלי. החיילים בדקו אותי ולקחו את תעודת הזהות שלי. הם אמרו לי לחכות ושבעוד כמה דקות הם יתנו לי אישור לעבור. אחרי בערך עשרים דקות, אחד החיילים אמר לי לקחת את תעודת הזהות שלי ולחזור לעזה. הוא אמר: "החברה' שלכם מהחמאס הגזימו עם הקסאמים". אמרתי לו שאנחנו לא קשורים לזה ושאבא שלי נמצא בסכנה. החייל אמר שלא הוא מחליט אלא הצבא. וליד, המתאם של הקישור הפלסטיני, עמד ליד החייל וניסה לשכנע אותו להכניס את אבא שלי, אבל החייל לא ענה לו. חזרתי לעזה ואבא שלי חזר לבית החולים א-שיפאא. הייתי עצוב מאוד. פחדתי שאבא שלי ימות. המצב שלו הלך והתדרדר.

בבוקר של יום שלישי ה-23.10.2007, אני, אבא שלי, נהג האמבולנס ושני רופאים מבית החולים א-שיפאא נסענו שוב למחסום ארז. הגענו למחסום בסביבות השעה 09:45 בבוקר. ירדנו מהאמבולנס ונתנו את תעודות הזהות שלנו למתאם הקישור הפלסטיני. אחרי חצי שעה, בסביבות השעה 10:20, נתנו לי להיכנס לצד הישראלי ושם החיילים ערכו עלי חיפוש ולקחו את תעודת הזהות שלי. הם הורו לי לחכות. אחרי כמה דקות קיבלתי את האישור. חיכיתי במקום עד שיתנו לאמבולנס להיכנס.

בסביבות השעה 12:00 בצהריים, הגיע אמבולנס ישראלי למעבר ארז. כמה דקות אחרי זה אחי, חאתם, שהיה במשרד התיאום הפלסטיני, הודיע לי בטלפון שנתנו לאמבולנס שהסיע את אבא שלנו להיכנס למעבר. נשארתי במקום ולא ראיתי מה קורה.

בערך ב-13:30 חאתם התקשר אלי ואמר לי שהמתאם הפלסטיני אחמד אבו ר'זה הודיע לו שאבא נפטר. חזרתי לצד הפלסטיני. אחרי חצי שעה בערך, העבירו אלינו את הגופה.

עדנאן נימר מוחמד שחייבר, בן 39, נשוי ואב לשמונה, הוא נהג במקצועו ותושב שכונת א-סברה בעזה. את עדותו גבה מוחמד סבח, ב-30.10.07, בבית העד.