עדות: ישראל מעכבת כניסת שני פעוטות חולי סיסטיק פיברוזיס לטיפול בתחומה, אוקטובר 2007

אשרף א-שנטי, פקיד

נולדתי בירדן ואבא שלי הוא מרצועת עזה. בשנת 1994 הגעתי לרצועה עם רישיון ביקור שקיבל עבורי דוד שלי, ובשנת 1995 ארוסתי נכנסה גם היא לרצועה עם רישיון ביקור, והתחתנו. באותה תקופה חשבנו שנצליח לקבל תעודות זהות פלסטיניות. עבדתי כפקיד במשטרה הימית הפלסטינית. ב-1996, נולדה הבת הגדולה שלנו, ר'יידא וב-1998 נולדה מייסא.

בשנת 2000, נולד הבן הבכור שלנו מוחמד. עשרה ימים אחרי שמוחמד נולד שמנו לב שהעור שלו צהוב ולקחנו אותו לבדיקות בבית חולים א-שיפאא בעזה. הרופאים אמרו שאנחנו צריכים לחכות והגוון הצהוב יעבור לבד, אבל זה לא קרה. לקחנו את מוחמד שוב לבדיקות והרופאים אמרו שצריך לעשות לו בדיקת הדמיה (סי. טי) ברמאללה, כי ברצועת עזה אין אפשרות לעשות בדיקות כאלה.

הגשתי בקשה להיתר נסיעה לרמאללה בשבילי ובשביל מוחמד אבל הישראלים לא אישרו את הבקשה. בסוף הרופאים בבית החולים א-שיפפא בעזה עשו לו ניתוח בכיס המרה, כי הם חשבו ששם הבעיה. שבועיים אחרי הניתוח מוחמד נפטר. אחרי שהוא נפטר התברר שמוחמד היה חולה בסיסטיק פיברוזיס, ושהרופאים בעזה לא ידעו לאבחן את המחלה. מוחמד מת כי הוא לא קיבל את הטיפול הנכון. המחלה והמוות של מוחמד היו הדברים הכי קשים שעברתי בחיים שלי.

מוחמד ומוסטפא א-שנטי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם.

בשנת 2005, נולד לנו עוד בן וקראנו גם לו מוחמד. מוחמד נולד גם הוא חולה בסיסטיק פיברוזיס והפעם הרופאים אבחנו את המחלה. אחרי הלידה החזיקו אותו באינקובאטור עשרה ימים ואחר-כך העבירו אותו לבית החולים לילדים בעזה, שם הוא היה עד גיל שלושה חודשים. המחלה שלו גורמת לליקויים כמעט בכל מערכות הגוף .

אחרי שנודע לי שמוחמד חולה התחלתי לחפש באינטרנט מידע על הטיפול במחלה, וגיליתי שפרופ' כרם, מבית חולים הדסה בירושלים, מומחה למחלה הזו. התכתבתי עם בית החולים ותוך 24 שעות הם התקשרו לטלפון הנייד שלי ואמרו לי לשלוח לבית החולים את המסמכים הרפואיים של מוחמד. מיד שלחתי את המסמכים וגם סיפרתי להם שאין לי תעודת זהות פלסטינית. עוד באותו יום התקשרו אליי גם מעמותת רופאים לזכויות אדם מישראל ואמרו לי שהם יעזרו לי למוחמד ולאשתי לקבל היתר כניסה לישראל כדי שמוחמד יטופל בהדסה וממשרד הקישור של הרשות הפלסטינית אמרו שיש אישור עקרוני ואנחנו צריכים להגיש את הבקשה.

הכנתי את כל הניירת הדרושה והגשתי את הבקשה דרך מתאם הבריאות של הרשות, אחמד אבו ר'זה. אחרי המתנה של חודשיים בערך הצד הישראלי הודיע שאני ואשתי לא נקבל היתר כי אין לנו תעודת זהות פלסטינית. דודה שלי מצד אבי, רביחה חוסיין א-שנטי, בת 42, הצליחה לקבל היתר ובחודש אוגוסט 2005, היא נסעה עם מוחמד להדסה ונשארה איתו שם 45 ימים רצופים. במשך כל התקופה הזו הייתי במתח נפשי. אשתי והבנות כל הזמן בכו מדאגה למוחמד. הייתי מתקשר לדודה שלי יותר משש פעמים ביום ושואל לשלום הילד. אחרי שאיבדתי את בני הראשון בשנת 2000, דאגתי מאוד שאאבד גם את השני.

אחרי שמוחמד קיבל טיפול הוא ודודה שלי חזרו לרצועה. הרופאים מהדסה קבעו שהוא צריך להגיע לבית החולים פעם בחודש להמשך טיפול ולמעקב אבל הדודה שלי לא יכלה להמשיך לנסוע אתו. בחודש נובמבר 2005, אחרי התערבות של הצלב האדום, עמותת רופאים לזכויות אדם ומשרד הבריאות הפלסטיני, הישראלים הסכימו להנפיק לאשתי היתר כניסה לישראל כדי שתתלווה למוחמד.

בחודש דצמבר הישראלים שוב לא הסכימו להנפיק לאשתי היתר ולא היה מי שילווה את מוחמד ולכן הוא לא קיבל טיפול. בינואר 2006 אשתי הצליחה לקבל היתר ונסעה עם מוחמד להדסה לטיפולים של שלושה ימים. כל קבלה של היתר הייתה כרוכה בהרבה קשיים.

ביולי 2006 נולד לנו בן נוסף, מוסטפא. הרופאים בעזה חשבו שהוא בריא ורק שנה אחר-כך אשתי הצליחה לקבל היתר לקחת את שני הילדים לבדיקות בישראל, ואז התברר שגם הוא חולה בסיסטיק פיברוזיס. שני הילדים קיבלו טיפול במשך שבוע ואז אשתי חזרה אתם לרצועה.

ב-13.9.07 אני קיבלתי היתר לקחת את הילדים לטיפולים בהדסה. נסעתי איתם לטיפול של 21 יום. הרופאים בהדסה הורו לנו להחזיר את הילדים שוב לטיפול באמצע אוקטובר, אבל עכשיו הישראלים מסרבים לתת לי היתר כניסה. הילדים זקוקים לטיפול באופן קבוע מדי חודש, וכל עיכוב פוגע בבריאות שלהם. אני ואשתי כל הזמן חיים במתח ומייחלים להיתר. החיים של הילדים שלנו תלויים בו.

אשרף פתחי חוסיין א-שנטי, בן 39, נשוי ואב לארבעה, הוא פקיד תושב העיר עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח, בבית העד, ב-17.10.07.