עדויות

ריאד בולוס, איש שיווק

אני גר באזור ראס אל-עין, בבניין "בולוס" שסמוך לבניינים "סביח" ו"חוואש". בניין סביח נמצא כמה מטרים מימין לבניין בולוס, ובניין חוואש נמצא כמה מטרים מעל לבניין בולוס. מדרגות חיצוניות משותפות מובילות לשלושת הבניינים. בבניין בולוס יש שתי קומות מגורים ואני גר בקומה השנייה, עם אמא שלי, איבתיסאם עומר סלימאן בולס, בת 53, אשתי זביידה, בת 22, והבת שלי, מריאן, בת שנה וחצי.

ביום שלישי, 16.10.2007, בסביבות השעה 02:00 אחרי חצות, לא יכולתי להירדם והלכתי לסלון כדי לצפות בטלוויזיה. אשתי באה בעקבותיי. שמעתי צעדים מכיוון המדרגות החיצוניות שמובילות לבניין שלנו. הסתכלתי דרך החלון שמשקיף על המדרגות וראיתי שני חיילים עולים במדרגות לכיוון הבניין. כיביתי את האור בבית והלכתי להסתכל דרך החלון שמשקיף על החלק הדרומי של הבית שלנו, ושמקביל לבניין סביח. ראיתי שני חיילים עומדים על המדרגות שמובילות לבניין סביח. הם החזיקו את הנשק שלהם מוכן לירי. הלכתי עם אשתי לחדר השינה שנמצא בחלק הצפון מערבי של הבית, כדי להתרחק מהמקום שבו נמצאים החיילים. אחרי רבע שעה חזרתי כדי לראות אם החיילים עזבו או לא. ראיתי שלושה חיילים עומדים באותו מקום שבו עמדו קודם שני חיילים. חזרתי שוב לחדר השינה. נשארתי בחדר עם אשתי עד השעה 03:00 לפנות בוקר. אחותי פאתן, שגרה בקומה החמישית בבניין סביח, התקשרה אלי וסיפרה לי שהצבא נמצא על המדרגות החיצוניות שמובילות לבניין שלהם.

בסביבות השעה 03:30, שמעתי ירי אינטנסיבי וזכוכית מתנפצת. הערכתי שהקולות מגיעים מכיוון בניין סביח. אמא שלי התעוררה מהרעש ובאה לחדר שלי. סיפרתי לה שהצבא נמצא בשכונה. הירי נמשך עשר דקות או רבע שעה ופסק. הלכתי לחדר של אמא שלי, בצד הדרום מערבי של הבית והסתכלתי מהחלון. שמעתי פיצוץ של רימון הלם ושוב ירי. תוך כדי הירי, שמעתי שקוראים ברמקול לדיירים של בניין סביח לצאת מהבתים. קראו למשפחת נימר סביח, משפחת פאייז סביח ומשפחת עבד אל-כרים אבו דרוויש סביח ומשפחת עבד אל-ווזיר. החייל קרא לדיירים שלוש פעמים.

שמעתי את אחד החיילים מורה לדיירים לשים את הידיים על הראש ולצאת לכביש שנמצא במרחק של 15-10 מטרים מהכניסה לבניין. המשכתי להסתכל מהחלון בחדר של אמא שלי וראיתי את השכן שלנו, עבד שאקר אל-ווזיר, בן 65, ואשתו עומדים על-יד הדלת של הדירה שלהם בקומת הקרקע של בניין סביח. הדלת הייתה פתוחה. השעה הייתה 04:00 או 04:30 לפנות בוקר. פתאום שמעתי שתי יריות ואחר כך שמעתי מישהו אומר "נפגעתי". שמעתי את אשתו של עבד אל-ווזיר צועקת "איפה נפגעת?". אמא שלי הדליקה את האור החיצוני של הבית ופתחה את דלת הבית. יצאתי איתה לבניין סביח כדי לראות מה קרה לשכן שלנו. שלושה חיילים שעמדו בחוץ על המדרגות, הרימו הנשק שלהם והורו לה לחזור הביתה, או שהם יפתחו באש. אני הלכתי מאחוריה. אמא שלי התעלמה מההוראות של החיילים ויחד ירדנו במדרגות כדי להגיע לשכן שלנו בבניין סביח. שלושת החיילים הלכו אחרינו. אחד מהם כיוון עלי את הנשק והורה לי לחזור הביתה. אמרתי לו "תעשה מה שאתה רוצה, אני לא אחזור לבית". עבד אל-ווזיר ישב על הארץ בפתח ביתו ואשתו התייפחה.

ראיתי את הילאל, נימר ופאייז סביח, דיירים בבניין סביח, יוצאים מהבניין ומתקרבים לעבד אל-ווזיר . שלושת החיילים הורו להם ללכת לכביש הראשי ולהתרחק מעבד אל-ווזיר, אבל הם לא צייתו להם. הרמנו יחד את עבד אל-ווזיר מהרצפה. הבגדים שלו, מאזור הבטן ומטה, היו מוכתמים בדם. לקחנו אותו לכיוון הכביש הראשי התחתון, הקרוב לבניין בולוס.

למטה ברחוב היו בערך עשרה חיילים ויותר מעשרה גי'פים צבאיים. החיילים הורו לנו לעצור ולשים את עבד אל-ווזיר על הארץ, וכך עשינו. החיילים היו במרחק של כחמישה מטרים מאיתנו. הם סימנו להילאל ונימר סביח להוריד את המכנסיים ולהתקרב אליהם, והם צייתו. החיילים כפתו את ידיהם באזיקים מפלסטיק והשליכו אותם על בטנם על הקרקע. אני ופאייז שוב הרמנו את עבד אל-ווזיר, וראיתי שהוא הפסיק לנשום. החיילים שוב הורו לנו להניח אותו על הארץ. אחר כך אחד החיילים סימן לי להתקדם אליו וכשהתקרבתי, הוא אזק את ידיי ושאל אותי איפה תעודת הזהות שלי. אמרתי לו שהתעודה בבית. אמרתי לחייל שיש פצוע וביקשתי ממנו שיזמין אמבולנס. החייל אמר שהוא יזמין אמבולנס.

אחר-כך אחד החיילים הוביל אותי אל אחד הג'יפים. עליתי על הג'יפ והחיילים שמו לי כיסוי על העיניים. נסענו במשך כשעה וחצי. אחר כך החיילים הורידו אותי מהג'יפ והובילו אותי לאיזה מקום. מאוחר יותר נודע לי שזה הבית של אבו עדנאן אל-עמודי, אחד התושבים בשכונה. הם הכניסו אותי לאחד החדרים, הסירו את כיסוי העיניים והורידו את האזיקים מהידיים. היה שם חייל וקצין שאני מכיר בשם "שווכאת" . הקצין הוא בן שלושים ומשהו ומרכיב משקפיים. הוא שאל אותי איפה תעודת הזהות שלי ואמרתי לו שהתעודה בבית. הוא אמר לי "איך באת בלי תעודת זהות?" אמרתי לו שיצאתי מהבית כדי לעזור לאיש שהחיילים הרגו. הוא לא ענה והמשיך לשאול שאלות כמו "האם אתה גר בבניין סביח?" אמרתי לו שאני גר בבניין בולוס הסמוך. הוא שאל איך קוראים לי, בן כמה אני, במה אני עובד ועם מי אני גר. עניתי לו על כל השאלות.

אחרי שהקצין סיים עם השאלות, אחד החיילים כיסה את עיניי וכפת את ידיי והוציא אותי לחדר אחר. המשכתי לשבת באחד החדרים במשך כשעה וחצי. מהקולות שהיו בחדר הבנתי שיש בחדר כמה אנשים. מאוחר יותר, אחד החיילים הסיר לי את הכיסוי מהעיניים וראיתי שבחדר יש עשרה גברים בערך, חלק מהם דיירים בבניין סביח.

החיילים החזיקו אותנו בחדר עד השעה 09:00 בבוקר ואחר כך הובילו אותנו לבית סמוך שם עוכבנו עד השעה 21:00 בערב, אחרי שהפעולה הצבאית הסתיימה.

מאוחר יותר נודע לי שהחיילים עצרו את באהר ועבדאללה חוואש, שכנים שלנו, ושעבד אל-ווזיר הועבר באמבולנס לבית חולים רפידיא אחרי שכבר מת.

ריאד עבד אל-מועטי דאווד בולוס, בן 34, נשוי ואב לתינוקת, הוא איש שיווק תושב שכם שבגדה המערבית. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, בביתו, ב-17.10.07.