עדויות

נעמה חילמייה, בת 64

אני גרה באבו דיס יחד עם בעלי ושניים מהבנים שלי, פייסל, בן 32, ומועתמד, בן 26. אשתו של מועתמד, עפאף בחר, בת עשרים, נמצאת רוב הזמן אצלי בדירה ועוזרת לי בעבודות הבית.

לפני כשבועיים, עאפף הייתה בחודש התשיעי להריונה. הרופא, השאם אבו שרה, מהמרכז הרפואי "אל-ערבי" באבו דיס, עקב אחר ההיריון שלה. בביקור האחרון שלה במרכז, ד"ר השאם אמר לה שהלידה עשויה להתחיל בכל יום ונתן לה הפנייה לבית חולים אל-מקאסד למקרה שתרגיש צירי לידה.

ביום חמישי, 1.3.07, אמא של עפאף, פאיזה בחר, הגישה במחסום א-זעיים בקשה להנפקת היתר כניסה לירושלים עבור עפאף, כדי שתוכל לנסוע לבית חולים אל-מקאסד כשיהיו לה צירים. פאיזה סיפרה שהיא חיכתה במשרד התאום והקישור הישראלי משמונה בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, ואז החיילים הורו לה ללכת ולחזור ביום ראשון, ה-4.3.2007.

ביום ראשון, פאיזה הגיעה שוב למשרדי התאום והקישור וחיכתה שוב משמונה בבוקר עד שלוש אחר הצהרים. בסוף נתנו לה היתר עבור עפאף, שהיה תקף ליום אחד בלבד, ל-5.3.2007, מחמש בבוקר עד חמש אחר הצהרים. פאיזה אמרה לחיילים שאי אפשר לדעת באיזה יום בדיוק עפאף תלד וביקשה היתר לפרק זמן ארוך יותר, אבל לא הסכימו לתת לה.

נעמה חלמייה ונכדתה שנולדה במחסום. צילום: כרים ג'ובראן, בצלם.

ביום שני, 12.3.2007, פאיזה פנתה שוב למשרדי התאום והקישור ולקחה את תעודת הזהות של עפאף כדי להגיש עבורה בקשה להיתר חדש. באותו יום בשעה 13:40, עפאף הרגישה צירים. מועתמד היה בעבודה, ולא היה מי שיסיע אותה לבית החולים. הזמנתי מונית ובשעה 14:00 יצאתי עם עפאף לכיוון שער ראס כובסא באל-עיזרייה כדי לנסוע לאל-מקאסד. בשער אמרתי לשוטרי משמר הגבול שעפאף סובלת מצירים ושאנחנו צריכות להגיע דחוף לבית חולים אל-מקאסד. בגלל שלא היו לנו היתרי מעבר, השוטרים סירבו לאפשר לנו לעבור. התחננתי בפניהם ואחרי כעשר דקות, אחד השוטרים הסכים לתת לעפאף לעבור לבד. עפאף פחדה לעבור לבד, אבל השוטרים בשום אופן לא הסכימו להרשות לי ללוות אותה. אני ועאפף חזרנו למונית ונסענו למחסום א-זעיים בתקווה ששם החיילים יתנו לנו לעבור. בשער הראשי של המחסום הורו לנו להציג את ההיתרים שלנו מרחוק. נופפתי בהיתר הישן של עפאף מה-5.3.2007. החיילים נתנו לנו לעבור בשער הראשון, אבל כשהגענו לדלת המסתובבת, החיילים שעמדו מאחוריה הדלת דרשו לראות את ההיתר. כשהם ראו שההיתר ישן ושלעפאף אין איתה תעודת הזהות, הם סירבו לתת לנו לעבור.

סיפרתי להם שתעודת הזהות של עפאף נמצאת עם אמא שלה, שנמצאת באותו מחסום משעות הבוקר המוקדמות ומחכה לקבלת ההיתר לעאפף. אמרתי להם שעפאף על סף לידה ושאנחנו חייבות להגיע לבית החולים. דיברתי עם החיילים בערבית, ואחד הבחורים שעמד ליד בשער תרגם את דבריי לעברית. התווכחתי עם החיילים במשך כחצי שעה ובינתיים הכאבים של עפאף הלכו והתגברו. למרות זאת, החיילים לא נתנו לנו לעבור. אחרי חצי שעה הגיעו שני קצינים ושאלו מה הבעיה. הבחור סיפר להם בעברית, והם פתחו דלת והכניסו אותנו לאולם גדול. באולם הזה היו הרבה אנשים שחיכו לקבל היתר. גם אמא של עפאף הייתה שם וכשהיא ראתה אותנו היא התחילה לצעוק על החיילים שהיו שם ואמרה "הנה הבת שלי שעומדת ללדת ואתם מאשימים אותי מהבוקר שאני משקרת".

הכאבים של עפאף התגברו מאוד והקצינים הוציאו אותי, את עפאף ואת אמא שלה מהאולם והובילו אותנו לפרוזדור ריק. מיד כשהגענו לשם, עפאף התחילה לצעוק שהראש של העובר יוצא. שמתי את היד שלי ונגעתי בראש של התינוקת. ביקשתי מעפאף לשכב על הרצפה ושמתי את התיק שלי מתחת לראש שלה, הסרתי את הבגדים התחתונים של עפאף ואז התינוקת הגיחה לעולם תוך כדי צעקות של עפאף. חיילים התאספו סביבנו והסתכלו בפליאה. צעקתי עליהם שיזוזו. אחרי כמה דקות הגיע אדם והרים את התינוקת. הוא ביקש שניתן לו משהו לכסות אותה. הוצאתי מהתיק של עפאף חלוק והאיש הזה עטף את התינוקת כשחבל הטבור עדיין מחבר בינה לבין עפאף.

נשארנו כך במשך 45 דקות עד שהגיע אמבולנס ישראלי שממנו ירדו ארבעה פרמדיקים. אחד מהם חתך את חבל הטבור ונתן לעפאף זריקה. באותם רגעים, אחד החיילים הביא היתר מעבר לעפאף ולאמא שלה והן נסעו באמבולנס לבית חולים אל-מקאסד. החיילים הרשו גם לי להתלוות אליהן באמבולנס למרות שלא היה לי היתר מעבר.

נעמה מוחמד חילמייה, בת 64, נשואה ואם לאחד-עשר, היא עקרת בית, תושבת אבו דיס שבמחוז אל-קודס. את עדותה גבה כרים ג'ובראן בבית העדה באבו דיס ב-27.3.07.