עדויות

עימאד פרחאת, אב לארבעה

אני, אשתי וילדיי גרים במחנה א-שאבורה במרכז העיר רפיח. יש לי שני בנים ושתי בנות: אנוור, בן שש, עלי, בן ארבע וחצי, נור, בת שנתיים וחצי ושרה, תינוקת בת שנה.

אני עובד כשוטר תנועה במשטרת רפיח ומשתכר 1,940 שקלים לחודש. בינואר 2003, כשהבן שלי עלי היה בן חצי שנה, שמתי לב שהשמיעה שלו לא טובה והתנועות שלו איטיות. פניתי לד"ר נביל אל-ברקוני, רופא פרטי מומחה ברפואת ילדים, שעשה לעלי בדיקות. התברר שעלי סובל מטחול וכבד מוגדלים ומכבדות שמיעה. הרופא אמר לי שצריך לקחת את עלי לאבחון מדויק בחו"ל, כי אין אפשרות לעשות את זה ברצועה. לא היה לי כסף לממן את הנסיעה והגשתי בקשה לקבלת מענק לבדיקות רפואיות מטעם משרד הבריאות הפלסטיני.

בפברואר 2005, קיבלתי את המענק ונסעתי עם עלי למצרים. במצרים נסענו לבית החולים ע"ש עבד א-נאסר, בעיר שוברא. נשארנו שם חודש עד שהרופאים המומחים סיימו לעשות לעלי את כל הבדיקות הנדרשות. התברר שהוא סובל מכבד וטחול מוגדלים, עלייה ברמת אנזימי הכבד, אנמיה ורמה גבוהה של בילירובין בדם. הרופאים לא נתנו לעלי טיפול. הם אמרו שאת הטיפול הוא יוכל לקבל מרופא הילדים ברצועה.

כשחזרנו לרפיח, ד"ר נביל נתן לעלי תרופות וטיפולים על סמך האבחון של בית החולים במצרים. במאי 2005 לקחתי את עלי למצרים לבדיקות נוספות ומעקב. הפעם התברר שהוא סובל ממום מולד בצרבלום (ניוון במוח הקטן) ושההתפתחות הגופנית והמוטורית איטית לגילו. כמו כן, הרופאים מצאו שיש לעלי פגיעה בעצב השמיעה.

חזרנו לרצועה והצגתי את בדיקות המעבדה החדשות לדר' נביל אל-ברקוני ברפיח. הוא קבע את הטיפולים הדרושים על סמך תוצאות הבדיקות. השמיעה והדיבור של עלי השתפרו אבל שאר הבעיות נשארו כפי שהן ומצבו אפילו הדרדר. הוא איבד את השליטה בסוגרים והחל לסבול מפרכוסים.

נוצר צורך דחוף לקחת את עלי לבית החולים במצרים. שוב ביקשתי מענק ממשרד הבריאות הפלסטיני, אבל בגלל המשבר הכלכלי ברשות לא הצלחתי לקבל עזרה. גייסתי 700 דולר מחברים ותכננתי לנסוע למצרים ב-25.12.06 אבל מעבר רפיח היה סגור.

כל יום הקשבתי לחדשות כדי לדעת מתי הישראלים יפתחו את המעבר. ב-31.12.06 הודיעו שהמעבר ייפתח למחרת, ב-1.1.07. למחרת בבוקר, בשעה 07:00, התייצבתי עם עלי במעבר. היו שם אלפיים איש בערך. לקחתי אותו על הידיים ונדחפתי בין האנשים כדי להגיע לביקורת הדרכונים. בשעה 13:00 בצהרים הגענו לצד המצרי של המעבר.

במצרים, שכרתי חדר לארבע לילות במלון צנוע בקהיר בשם סקאראפין. שילמתי 60 לירות מצריות (כ-45 ש"ח) ללילה. אחרי שעברו ארבעת הלילות והבדיקות של עלי טרם הסתיימו, חששתי שאם אשאר במלון לא יישאר לי כסף לשלם על הלינה ועל הנסיעה חזרה הביתה. התקשרתי לקרוב משפחה שלי, מג'די פרחאת, סטודנט שגר בקהיר, וביקשתי ללון אצלו כמה ימים. מג'די הסכים והתארחנו בבית שלו מה-5.1.2007 ועד ה-21.1.2007.

בזמן שהיינו בקהיר, לקחתי את עלי לשישה רופאים מומחים כדי שיאבחנו את מצבו הבריאותי. כל אבחון עלה לי 100 לירות מצריות. אחרי שאספתי את האבחונים, התכוונתי לחזור לרפיח ב-15.1.07, אבל המעבר היה סגור (מאז ה-6.1.07). נשארו לי רק 300 שקלים. חיכיתי עוד כמה ימים והתחלתי לחשוש שאשאר בלי כסף לחזור הביתה. מג'די הוא קרוב המשפחה היחיד שיש לי במצרים, והוא סטודנט שגר בדירה שכורה ובקושי מצליח לכסות את ההוצאות שלו.

כל יום עקבתי אחר החדשות לגבי פתיחת המעבר, עד שהודיעו שהמעבר ייפתח בימים 21.1.107 ו- 22.1.2007. נסענו לחבר באל-עריש כדי לישון אצלו בלילה ולהתייצב בבוקר במעבר. אבל המעבר לא נפתח ב-21.1.2007 כמו שהבטיחו אלא למחרת. ב-22.1.2007, בשעה 07:00 בבוקר, הגענו למעבר. היו שם אלפי אנשים שהמתינו להיכנס לרצועת עזה. חיכינו עשר שעות ולא הצלחנו להתקדם. נשארתי בצד המצרי עד השעה 17:00 בערב, ואז המצרים הכריזו שהמעבר נסגר וייפתח שוב למחרת. חזרתי לבית של החבר שלי באל-עריש.

הנסיעה למעבר מאל-עריש עלתה לי 70 לירות מצריות שירדו לטמיון וההמתנה במעבר הייתה קשה מאוד. עלי היה רעב וצמא והייתי חייב לקנות לו אוכל ושתייה. קניתי לו בקבוק מים שעלה לי 2 לירות מצריות ואחרי זמן קצר הוא היה רעב וקניתי לו אוכל בחמש לירות. הוא רצה לישון, ולכן ישבתי על הכביש והוא ישן על הרגל שלי במשך שעה וחצי, תחת כיפת השמים. לא זזתי כדי לא להעיר אותו. האזור שבו ישבתי, מחוץ למעבר, היה מטונף ומסריח. לא היו מקומות מסודרים לשבת וגם לא סככות להגנה מהשמש. אחר הצהריים, עלי שוב היה רעב וצמא. הלכתי לקפטריה שנמצאת מחוץ למעבר, אבל האוכל שם אזל. בסוף אותו יום נשארו לי רק 200 שקלים.

בנוסף לכל, עלי עשה את צרכיו והייתי צריך לנקות לו את הגוף לפני שהחלפתי לו חיתול, אבל לא הצלחתי להשיג מים. עלי בכה הרבה באותו יום, ואני הרגשתי מאוד מושפל מכל התהליך.

בסוף היום חזרנו לאל-עריש וישנו שם אצל החבר שלי. למחרת בבוקר, 23.1.07, התייצבנו בשעה שש בבוקר שוב במעבר. הפעם היו פחות אנשים, אבל עדיין הייתי צריך להידחף בכוח כדי להגיע לביקורת הדרכונים. הגעתי לשם בעשר בבוקר ואחרי כמה שעות הגענו לרפיח. לא נשאר לי מספיק כסף לשלם לנהג המונית שהסיע אותנו מהמעבר עד הבית. היו לי רק עשרה שקלים, ודמי הנסיעה עולים 15 שקלים.כשהגענו הביתה לקחתי מאשתי חמישה שקלים כדי להשלים את דמי המניעה לנהג.

עימאד חסן מוסטפא פרחאת, בן 31, נשוי ואב לארבעה, הוא שוטר תנועה ותושב רפיח שבדרום רצועת עזה. את עדותו גבה זכי כחיל, בבית העד ברפיח ב-24.1.07.