ח'ליל אל-ביירותי, בעל דוכן בשוק ברמאללה, נהרג מירי חיילים במהלך פלישת הצבא לעיר, ינואר, 2007

עדנאן חמד, נהג מונית

ביום חמישי (4.1.07), בסביבות השעה 15:00 אחר הצהרים, הייתי יחד עם אשתי קאהרה עדנאן, בת 37, והבת שלי ורדה, בת 18, בחנות האופטיקה של אבו אל-היית'ם, בקומה השנייה של בניין שנמצא מול שוק הירקות "אל-בירה". שמעתי רעש מהכביש הראשי והסתכלתי מהחלון לראות מה קורה. ראיתי אנשים רצים מכיוון כיכר אל-מנארה לעבר הבניין שבו הייתי. חלק מהם צעקו "כוחות מיוחדים, כוחות מיוחדים".

במקביל שמעתי יריות, אבל בהתחלה לא ראיתי את מקור הירי. אחרי עשר דקות בערך, ראיתי ג'יפים של צבא ושל משמר הגבול מגיעים בשני טורים, מדרום ומצפון. כל קבוצה התקדמה עם דחפור. הדחפורים הזיזו והרסו את כל מה שעמד בדרך שלהם, כולל דוכנים בשוק, מכוניות, מלגזות להובלת סחורות וכו'. ראיתי גם שחלק מהמפגינים יידו אבנים על הצבא והחייליים ירו אש מסיבית לכל הכיוונים.

ראיתי עימות קשה בין הצבא לצעירים באזור שבין הכיכר ועד לצומת מסגד עד א-נאסר, כולל האזור של שוק הירקות. אחד הדחפורים התקלקל בדקות הראשונות של האירוע, והדחפור השני שהגיע מכיוון כיכר אל-מנארה דחף אותו לכיוון הכיכר.

באותו זמן ראיתי מסוק בשמיים. המסוק השליך פצצות עשן וירה אש כבדה. ראיתי פצוע שוכב על הרצפה, אבל לא ראיתי איך הוא נפגע. הוא היה בכניסה ל שוק הירקות המערבי, במרחק של 25-20 מטרים והצעירים לקחו אותו מיד לאמבולנס. אחר-כך הצבא ירה פצצות עשן, והעשן הסמיך חסם לגמרי את שדה הראייה שלי במשך רבע שעה בערך. זמן קצר לפני שהעשן התפוגג, כשכבר אפשר היה לראות קצת, ראיתי עוד אדם נפצע ונופל באותו מקום שבו נפל הראשון. הבחורים הגיעו לשם כדי ליידות אבנים על הכוחות של הצבא שהתרכזו במרחק של 70 מטרים מהם, בכיוון הכניסה הדרום מזרחית לשוק הירקות. הצעירים שהפגינו הרימו מיד את הפצוע והעבירו אותו לאזור רחוק מטווח הירי של החיילים, ומשם לאמבולנס פלסטיני שלקח אותו לבית החולים.

עגלתו של ח'ליל אל-ביירותי לממכר קפה ותה בשוק של רמאללה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 5.1.07.

המשכתי לעקוב אחרי האירועים עד 16:30 והעימותים בכיכר אל-מנארה נרגעו, אבל כנראה שהחיילים נסוגו מהכיכר והתאספו מחדש בכניסה הדרום מזרחית של שוק הירקות. חשבתי לנצל את השקט היחסי ואת הנסיגה של הצבא מהכיכר כדי לברוח משם. ירדתי יחד עם אשתי והבת שלי. הכניסה לבניין הייתה סגורה. פתחתי את הדלת הראשית והסתכלתי לכיוון השוק. ראיתי שכמה צעירים התקדמו לכוון הצבא ויידו עליהם אבנים. יצאתי מהבניין ובזמן שהלכתי הירי התחדש. אשתי והבת שלי קראו לי כי הן פחדו ללכת אחריי. חזרתי אליהן ועמדתי בכניסה לבניין, כשאשתי והבת שלי מאחוריי. הצעירים המשיכו ליידות אבנים והירי נמשך, אבל הוא היה שונה עכשיו. לא ירי אוטומטי ירי של כדורים בודדים, כאילו צלפים מכוונים את הנשק ויורים.

אחרי חמש דקות בחדר המדרגות, הגיע מהכביש איש שברח מהירי ונכנס למסדרון. אני לא מכיר אותו. הוא נראה בן עשרים ומשהו והיה בגובה בינוני, שחום, עם מבנה גוף בינוני ולבש ז'קט בצבע חאקי וחולצה כהה. אין לי מושג אם הוא היה אחד המפגינים. אחרי כמה רגעים הוא ביקש שאפנה לו את המקום ליד הדלת כי הוא רוצה לראות את הצבא. פיניתי לו את המקום, והוא הסתכל החוצה כשחצי מהגוף לו בולט לרחוב. הוא הסתכל על הג'יפים של הצבא שהתרכזו ליד הכניסה הדרומית של שוק הירקות, ליד חנות החלפן "אל-עג'ולי", ואז ירו עלינו. אני מייד השתופפתי על הברכיים ואשתי התיישבה על הרצפה. גם הבחור השתופף על הברכיים שלו. הוא שם את היד על החזה שלו ואמר "אאך!". הוא נפל אחורה על הגב, לתוך חדר המדרגות. אשתי צעקה כי היא חשבה שאני נפצעתי. היא זחלה אליי כדי לראות מה שלומי. הרגעתי אותה ואמרתי לה שלא קרה לי כלום.

בדקתי את הצעיר. הוא היה חסר הכרה, לא זז, ולא הרגשתי את הנשימה שלו. חשפתי את החזה שלו. מיד כשהרמתי לו את החולצה, ראיתי דם שניתז מחור בקוטר של סנטימטר או שניים במרכז החזה. התחלתי לצעוק לצעירים ובקשתי שיקראו לאמבולנס. קבוצה של צעירים הגיעה ואחד מהם זיהה את הפצוע ואמר שזה ח'ליל אל-ביירותי. האמבולנס שהיה באזור הגיע תוך שתי דקות. הרמתי אותו יחד עם כמה צעירים ושמנו אותו באמבולנס. בינתיים הירי נפסק. שמתי לב שטלפון נייד נפל מהכיס של ח'ליל. כשחזרתי למסדרון, אשתי כבר הרימה את הטלפון מהרצפה ונתנה לי אותו כדי להחזיר אותו למשפחת הפצוע. הייתי די בטוח שהוא מת.

מאוחר יותר, אחרי השעה 17:30, הצלחנו לברוח מהמקום. חזרנו הביתה והתקשרתי אל בית החולים הממשלתי ברמאללה. אמרו לי שח'ליל נפטר. התקשרתי לאח של ח'ליל דרך הטלפון שנפל לו. האח נמצא בירדן והוא אמר שכל המשפחה גרה בירדן ורק ח'ליל לבדו בגדה, שיש לו עגלה למכירת קפה ותה ליד כיכר אל-מנארה. הודעתי לאח של ח'ליל, ששמו מוחמד, ולאחותו נורה, שח'ליל נהרג.

עדנאן סעיד עבד אל-עזיז חמד, בן 41, נשוי ואב לחמישה, הוא נהג מונית ותושב רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד, ברמאללה, ב-7.1.07.