עדויות

שאדי שטארה, פועל

אני בן 24 וגר במחנה הפליטים עסכר. לפני שבוע בערך התחלתי לעבוד בכריכת ספרים בהתנחלות עמנואל, שליד קלקיליה.

ביום חמישי, 9.11.06, הגעתי במונית אל מחסום ג'ית בסביבות 6:30 בבוקר. היו שם עשרים מכוניות בערך והחיילים לא הרשו לאף אחד לעבור. אחרי שעה, כמה בחורים החליטו לדבר עם החיילים ולבקש מהם לקבל בחזרה את תעודות הזהות שלהם, כדי לחזור חזרה לבתים. בינתיים כבר היו שם ארבעים מכוניות. החיילים לקחו מכל מי שהיה במכוניות את תעודות הזהות אבל לא נתנו לאף אחד לעבור משני הצדדים. גם למי שהגיע משכם וגם למי שהגיע מקלקיליה.

כשהבחורים דיברו עם החיילים, הייתי מחוץ למונית ועמדתי במרחק של עשרה מטרים מהחיילים. כשהבחורים חזרו, הם אמרו לי שהחיילים לא מוכנים להחזיר להם את התעודות ושהם אמרו שכולם יישארו שם, עד שהחיילים יחליטו אם הם יכולים לעבור או לחזור לשכם או לקלקיליה. כששמעתי את זה, ההלכתי חזרה למונית שבה הגעתי. עמדתי ליד המונית עם בחור בשם מוחמד טנטאווי, בן 21, שעובד איתי בהתנחלות. עמדנו ודיברנו ליד המונית, כמו שעשו עוד הרבה אנשים במחסום.

אחרי כמה דקות, שמעתי פתאום שני חיילים צועקים בעברית, וראיתי אותם עומדים במרחק של שני מטרים ממני. לא הבנתי מה הם אומרים. אחד החיילים, שחבש קסדה, נגח פתאום במוחמד ואחר כך נתן לו מכה בחזה עם הרובה שלו. החייל השני בא אלי וניסה להכות אותי בבטן עם הרובה שלו, אבל הרחקתי אותו ממני בלי לתפוס לו ברובה. החייל הראשון, שהיה נמוך, התנפל עליי ונגח בי בפנים. ירד לי דם מהשפה העליונה. אחר כך, הוא הכה אותי במותן ימין עם קת הרובה שלו. המכה הזאת כאבה מאוד. שני החיילים צעקו בעברית והמילה היחידה שהבנתי שהם אמרו היא "גבר".

אחר כך, שני החיילים תפסו אותי בכתפיים וגררו אותי למחסום, מרחק של שלושים מטרים בערך. תוך כדי הגרירה, הם גם הכו אותי ובעטו בי. במחסום, הם קשרו את הידיים שלי באזיקים מפלסטיק. האזיקים היו הדוקים. שמעתי את החייל הראשון צועק בעברית אבל לא הבנתי מה שהוא אמר. בחור אחר שהיה מוחזק שם אמר לי: "תשכב על הקרקע" אבל בינתיים, החייל הראשון הכה אותי ברגליים, ונפלתי מיד על הפנים. בחור אחר ניסה לנגב לי את הדם מהשפתיים אבל החייל צעק עליו. הוא מלמל שהוא מצטער שהוא לא יכול לעשות שום דבר. אחרי עשר דקות בערך, שני החיילים הרימו אותי מהכתפיים וזרקו אותי לתוך תא מבטון, באורך של שני מטרים ורוחב של מטר, והתרחקו ממני.

אחרי עוד עשר דקות, הגיע החייל הראשון. הוא דרך על הפנים שלי ועל הצוואר שלי בכוח, עד שלא יכולתי לנשום. הוא עשה את זה שלוש פעמים ודרך על צד ימין של הפנים. צעקתי מרוב כאב. אחר כך הוא התרחק ממני. הוא חזר אחרי כמה דקות ואמר לי בעברית לשבת. הבנתי מה הוא אומר לפי תנועות הידיים שלו. התיישבתי בקושי, ואז הוא בעט בי פעמיים ברגליים שלי. הוא צעק ואמר דברים שלא הבנתי וגם הכה אותי בקודקוד עם הרובה שלו. החדר היה מסריח ומלא זבובים. לדעתי החיילים משתינים בחדר הזה.

מאוחר יותר, בסביבות 8:30, ראיתי מתוך החדר את המכוניות עוברות במחסום וראיתי גם אמבולנס. צד אחד של החדר פתוח, אז הצלחתי לראות. שמעתי מישהו אומר: "אנחנו צריכים אמבולנס לפצוע!" והבנתי שהם מדברים עלי. הרגשתי הקלה. אחר כך, לא ראיתי אף אחד והאמבולנס התרחק. פחדתי שהאמבולנס יעזוב בלי לחלץ אותי.

אחרי עשרים דקות בערך, באו אלי שלושה חובשים, ניגבו לי את הדם מהפנים, מרחו לי משחה ונתנו לי עזרה ראשונה. אחרי רבע שעה הגיע אדם מארגון "רבנים לזכויות האדם" וביקש מהחיילים שיתנו לאמבולנס להעביר אותי לבית חולים. החובשים אמרו לי שהחיילים לא נותנים להם להעביר אותי. זכריה, מארגון הרבנים, אמר לי שהוא יישאר איתי עד שהחיילים יתנו לאמבולנס לפנות אותי, ואחרי חמישים דקות בערך, החיילים הסכימו. הגעתי לבית החולים הערבי למומחים בשכם, קיבלתי טיפול ותפרו לי את השפה, מתוך הפה. עברתי גם צילומי רנטגן ואושפזתי. עכשיו יש לי כאבים בראש, בפנים ובמותניים.

החייל שהכה אותי היה נמוך, בערך 160 ס"מ גובה, עם עור בהיר ועיניים כחולות והוא נראה בן עשרים וקצת.

שאדי חוסיין אחמד שטארה, בן 24, הוא פועל, ותושב מחנה הפליטים עסכר שבשכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, בבית החולים בשכם, ב-9.11.06.