חשד שחיילי צה"ל הוציאו להורג שני פצועים באל-יאמון שבמחוז ג'נין, 8.11.06

שאדי קבאלה, טכנאי טלפונים סלולאריים

אני גר עם אשתי, אבתיסאם, באל-יאמון. הדירה שלנו היא בקומה השנייה של הבית שבו גרים ההורים שלי, ושאר האחים שלי - בשאר, מוהנד, סלאח ומוג'אהד. הבית נמצא בשכונת אל-ליבדי, השכונה הדרומית.

ביום רביעי לפנות בוקר, אני ואשתי ישנו בדירה שלנו. כל בני המשפחה היו בבית. בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של ירי אינטנסיבי בשכונה. לא התעניינתי במה שקורה ונשארתי במיטה.

אחרי 15-10 דקות קמתי והסתכלתי לחצר הפנימית של הבית דרך חלון המטבח. ראיתי את אבא שלי ושני אנשים ששכבו בחצר, על הרצפה. ליד הכניסה לבית עמד ג'יפ. אחד החיילים קרא "תפתחו את הדלת, שכל מי שנמצא בבית יצא החוצה". הוא השליך לתוך החצר הפנימית רימון הלם. יכול להיות שהוא השליך יותר מרימון אחד.

חזרתי והתיישבתי על המיטה. אשתי שאלה מה קורה ואמרתי לה שאנחנו לא נזוז, ורק אם יקראו לנו נרד למטה. שמעתי דלת נפתחת ומישהו הולך בתוך הבית אבל לא ראיתי כלום. אחר כך שמעתי קול אומר "כל מי שנמצא בבית שייצא". שמעתי את החייל שואל אם נשאר מישהו. אמא שלי ענתה לו "הבן שלי ואשתו למעלה". החייל הורה לה לקרוא לנו ואז בא אחי בשאר ואמר לנו לרדת. ירדתי עם אשתי והתיישבנו עם המשפחה שלי בחצר, מול הדלת של הבית. הצעירים שכבו על הרצפה, והחיילים היו עדיין מחוץ לשער הראשי.

שני חיילים נכנסו דרך הדלת החיצונית של חדר האחסון. אחריהם בא החייל שנכנס מהדלת הראשית, וגם הוא נכנס לחדר האחסון. החיילים לא שאלו אותנו שום שאלה. הראש של שני הצעירים היה חשוף והגוף שלהם היה מכוסה. החיילים לא פנו אליהם ולא דברו איתם. שלוש או ארבע דקות אחרי שהחייל האחרון נכנס לחדר האחסון, שמעתי ירייה אחת בתוך החדר. הגוף של הצעיר שהיה חצי בתוך חדר האחסון זז טיפה. מיקדתי את הראיה ושמעתי עוד ירייה, לכיוון מחמוד, ששכב על הרצפה מחוץ לחדר. לא יכולתי לראות בדיוק איפה הוא נפגע, בגלל המיקום שלי.

מיד אחרי הירי החיילים דברו במכשיר הקשר, ואחר כך הם התחילו לקרוא לנו. הם האירו עלינו בתאורת לייזר. קודם הם פנו לאבא שלי ואמרו "אתה, חאג'..." הם הורו לו להרים את הבגדים מפלג הגוף העליון, להוריד את המכנסיים ולהסתובב לפניהם. הם קראו לנו אחד אחרי השני. כל מי שנבדק, הוכנס למחסן. החייל, שדיבר ערבית עילגת, הורה גם לי להרים את הבגדים שלי, וגם אני נכנסתי לחדר. אחד החיילים ערך חיפוש על הגוף שלי, ואחר כך הוא הורה לי לשבת.

אחרי שהחיילים כינסו אותנו בחדר, הם שאלו את אשתי אם מישהו נשאר בבית, ואיימו עליה שאם תשקר הם יירו בה. הם שאלו אותה על נשק, והיא אמרה להם שיש לה רק את התכשיטים שלה ושאין נשק. אשתי ואמא שלי נכנסו אלינו לחדר. אני לא זוכר בדיוק מתי החיילים ביקשו את תעודות הזהות שלנו, אבל אני זוכר שאחי מוג'אהד היה זה שהביא אותן לחדר.

אחר כך הוציאו את כולם לרחוב, חוץ מסלאח שפתח את החלונות והדלתות. אחר כך גם סלאח יצא לרחוב ואז שמעתי ירי בתוך הבית. אחרי כמה זמן, החיילים לקחו את כולנו חוץ מההורים שלי ומאשתי. הם הוליכו אותנו ברחוב לכיוון זירת האירוע, כשג'יפ אחד נוסע לפנינו וג'יפ שני מאחורינו. בדרך נתקלנו בגופה באמצע הרחוב. בשאר ומוהנד הרימו אותה והניחו אותה בצד.

אחר כך החיילים לקחו אותנו בכלי-הרכב שלהם. אותי ואת מוג'אהד העלו לאותו ג'יפ, שהסיע אותנו לסאלם. שם, אחרי שעה וחצי בערך, הכניסו אותי לחדר חקירה. היה שם אדם בלבוש אזרחי ששאל אותי שאלות אישיות, איך קוראים לי ובמה אני עובד. עניתי לו על השאלות שלו. הוא שאל אותי על מה שקרה, ואני סיפרתי לו שהצבא נכנס אלינו הביתה והביא אותי לפה. הוא לא שאל אותי על הצעירים שהיו אצלנו. בין 08:00 ל-08:30, שוחררנו. יצאנו מסאלם והלכנו הביתה.

שאדי מוחמד ג'מיל קבאלה, בן 30, נשוי, הוא טכנאי ברשת הטלפונים הסלולאריים ג'וואל ותושב אל-יאמון שבמחוז ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב בג'נין, 12.11.06.