חיילים לקחו את נאדל ונידאל אשתייה מביתם והיכו אותם במשך שעות, אוקטובר 2006

נאדל אשתייה, ירקן

אני בן שלושים וגר בכפר סאלם. אני עובד כמוכר ירקות בכפר.

ביום ראשון, 8.10.06, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי מדפיקות על דלת הבית. פתחתי את הדלת וראיתי חייל ישראלי מכוון אלי את הרובה שלו. הוא אמר לי בעברית: "כל מי שבבית צריך לצאת מיד". עניתי לו בעברית: "בסדר". היינו בבית כל המשפחה - אמא שלי, ששת האחים והאחיות שלי, והמשפחה של אחד האחים שלי. אמרתי לכולם שיצאו החוצה. בינתיים כבר כולם התעוררו ויצאו. בחוץ עמדו עשרה חיילים בערך. הם כיוונו אלינו את הרובים שלהם.

אחד החיילים הורה לנשים לשבת ליד הדלת של הבית, ולי ולאחים הצעירים שלי לתת להם את תעודות הזהות שלנו. החייל בדק את התעודות ודיבר במכשיר הקשר. אחר כך, החיילים ערכו חיפוש בבית. כשהם סיימו, אחד מהם הורה לנו למסור לו את כל הטלפונים הניידים שיש לנו. נתנו לו ששה מכשירים - של אמא שלי, שלי ושל ארבעת האחים שלי.

בערך שעה אחרי שהחיילים הוציאו אותנו מהבית, אחד מהם קשר לאחי, אחמד, את הידיים, שם לו כיסוי על העיניים והכניס אותו לג'יפ. אחר כך, הם עשו אותו הדבר לי ולאח אחר שלי, נידאל. אותי ואת נידאל הכניסו ביחד לג'יפ אחר, לא לזה שבו שמו את אחמד. ישבנו על הרצפה והחיילים ישבו סביבנו. במהלך הנסיעה, החיילים בעטו בנו והכו אותנו עם קתות הרובים. הג'יפ נעצר אחרי רבע שעה ואז שמעתי חייל אומר: "תעלה!". כלב עלה לג'יפ והתחיל לרחרח אותנו ולדרוך עלינו. כשהכלב ירד מהג'יפ, החייל הורה לו שוב לעלות. הכלב ירד ועלה חמש פעמים בערך.

אחר כך, החיילים הוציאו אותנו מהג'יפ. אחד מהם הושיב אותי על האדמה ואז חיילים נתנו לי סטירות ובעטו בי. שמעתי אותם נותנים סטירות גם לנידאל ואומרים: "אתה חמאס, אתה ג'יהאד" תוך כדי צחוק. גם לי הם אמרו דברים כאלה. לדעתי היינו במחנה הצבאי בחווארה, גם לפי משך הנסיעה והכיוון וגם כי אני יודע שבדרך כלל לוקחים לשם עצורים.

אחרי שעברה עוד שעה בערך, אחד החיילים לקח אותי למסדרון צר וערך עלי חיפוש גופני. הוא גם החליף את האזיקים מהפלסטיק באזיקים ממתכת. אחר כך הוא לקח אותי לחדר והוריד לי את הכיסוי מהעיניים. ראיתי שזה חדר קטן. היה שם קצין ששאל אותי על אחי, אחמד, על החברים שלו, מי מתקשר אליו ולאן הוא הולך. הוא שאל אותי על העבודה שלי ועל המצב שלי. עניתי לו. אחרי עשרים דקות בערך, חייל אחר כיסה לי את העיניים, לקח אותי מהחדר והושיב אותי שוב על האדמה. החיילים המשיכו לתת לי סטירות ולהכות אותי.

אחרי רבע שעה בערך, חיילים לקחו אותי לרכב צבאי. אחד מהם שוב החליף לי את האזיקים מהמתכת לאזיקים מפלסטיק. הידיים שלי היו קשורות מאחור. בתוך הרכב, הרגשתי שמישהו נמצא לידי. שאלתי בלחש: "נידאל?" הוא ענה לי: "כן". אחר כך, התחלנו לנסוע. נדמה לי שהיו איתנו עוד הרבה חיילים, אולי שבעה חיילים. הפעם, הם הכו אותנו בצורה קשה יותר ממקודם. אחד החיילים בעט בי, אחר הכה אותי עם קת הרובה שלו ואחר נתן לי אגרופים. תוך כדי, הם דיברו וצחקו. הג'יפ נסע הרבה זמן ולא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון אנחנו נוסעים.

כשהג'יפ נעצר, שמעתי חייל אומר לחייל אחר בעברית לעכב אותנו לארבע או חמש שעות. החייל השני ענה שהוא לא יעכב אותנו בלי נייר רשמי מקצין. הג'יפ המשיך בנסיעה עוד רבע שעה בערך ונעצר. שמעתי את החייל אומר בעברית: "תעכב אותם לשמונה שעות ותטפל בהם טוב". אחד החיילים הוריד אותנו מהג'יפ והוביל אותנו למקום כלשהו. אחר כך, שמעתי דלת נסגרת וקולות של החיילים הולכים ומתרחקים. הכיסוי של העיניים לחץ לי. ביקשתי מנידאל שיוריד לי את הכיסוי מהעיניים. התיישבתי על הברכיים כדי שנידאל יוכל להגיע לעיניים שלי. נידאל הוריד לי את הכיסוי, כשהידיים שלו קשורות באזיקים. גם אני הרמתי לנידאל את הכיסוי למצח.

ראינו שאנחנו בתוך חדר בטון, בשטח של 1.5 מרובע. התקרה והדלת היו מפח והיה חלון עם שמשה מזכוכית. ראיתי בחוץ נשים וגברים עוברים, והבנתי שאנחנו במחסום חווארה. הרצפה הייתה מלוכלכת. היו שם קופסאות סיגריות, פחיות מיץ ריקות וקפה שפוך. לא יכולנו לשבת. אחרי רבע שעה בערך, הדלת נפתחה וחייל גבוה, 190 ס"מ בערך, נכנס עם עוד חייל. לחייל הגבוה היו כתפיים רחבות, זקן שחור ועור שחום. ברגע שהם נכנסו הם כיסו לנו שוב את העיניים והפעם הידקו הרבה יותר. אחר כך, הם הכו אותנו ובעטו בנו בכל הגוף. הם השתמשו גם בקתות הרובים שלהם. הם הכו אותנו במשך ארבע דקות בערך, ואז עזבו אותנו, יצאו מהחדר וסגרו את הדלת.

אחרי שהיינו בחדר הזה במשך יותר משעה, הגיע שוטר במדים כחולים ואמר לנו בעברית: "מה קרה לכם?". סיפרנו לו מה קרה. נידאל ביקש ממנו ללכת לשירותים והוא הסכים. כשהשוטר עזב, נידאל אמר לי שהוא לא הצליח להשתין כי השירותים שאליהם לקחו אותו היו מאוד מלוכלכים. אמרתי לשוטר שהאזיקים מכאיבים לי מאוד. הוא הסתכל עליהם ואמר לי שהם בסדר. הוא דיבר בעברית. אחר כך הוא עזב.

כשהשוטר עזב הסרנו שוב את הכיסוי מהעיניים. אחרי כמה דקות, הגיע אותו חייל גבוה, עם עוד שני חיילים. הוא שוב הידק את הכיסוי ושלושת החיילים היכו אותנו באכזריות. שנינו צעקנו מכאבים והתחננו בפניהם שיניחו לנו. כאב לנו מאוד. כשהחיילים עזבו אותנו הם סגרו את הדלת. קראנו לאנשים שנמצאים בחוץ, שיידעו שאנחנו בפנים ושיודיעו לגוף סיוע כלשהו שיעזרו לנו להשתחרר, אבל לא שמעו אותנו. פחדנו להרים את הקול יותר מדי, שהחיילים לא ישמעו אותנו ויחזירו להכות אותנו.

החיילים נכנסו עוד פעמיים להכות אותנו. הפעם האחרונה הייתה האכזרית ביותר. שלושה חיילים, שאחד מהם הוא הגבוה, הכו אותנו בכוח ובמהירות. הם בעטו בנו, השתמשו בקתות הרובים שלהם ונתנו לנו אגרופים על כל הגוף. נידאל ואני נצמדנו אחד לשני מרוב פחד וכאבים. זה נמשך רבע שעה בערך. צעקנו וביקשנו עזרה, אולי מישהו בחוץ יחלץ אותנו מהסיוט הנוראי הזה. הכאבים היו בלתי נסבלים. הרגשתי שאני עומד למות. אחד מהם נתן לי מכה על המותניים עם הרובה שלו ונשכבתי על הרצפה. הוא הכה אותי ביד ימין והרגשתי שהיד שלי נשברת. אחר כך, איבדתי הכרה. אני לא יודע לכמה זמן.

התעוררתי זרוק על הרצפה. החיילים לא היו לידי. לא הבנתי אם אני נמצא בחדר המתים או בתוך קבר, לא יודע. בקושי הצלחתי לקרוא לנידאל. שאלתי אותו: "מה קרה לך?" והוא ענה: "אני מרגיש שנשבר לי הגב ושנשברו לי הצלעות". הוא שאל אותי מה קרה לי, ואמרתי לו שכואב לי במותניים, בגב וביד.

אחרי רבע שעה או עשרים דקות, שני חיילים הגיעו, בעטו בנו ואחד מהם אמר בעברית: "קדימה, קומו! מה, אתם מתבדחים". אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד. הוא תפס אותי בשיער ומשך אותי. לא יכולתי לעמוד וכמעט נפלתי. הוא החזיק אותי והוציא אותי מהחדר. אחרי כמה מטרים הוא עזב אותי ונפלתי. הוא שוב תפס אותי ולקח אותי למוניות שנוסעות לשכם. שמעתי את אחד החיילים אומר: "קחו אותם לבית חולים". חייל אחד הוריד לנו את הכיסוי מהעיניים ושחרר את האזיקים.

חד הנהגים במחסום הזמין אמבולנס. הוא אמר לנו שהאמבולנס יגיע תכף וייקח אותנו אל בית החולים. האמבולנס הגיע אחרי כמה דקות, והעביר אותנו אל בית החולים הערבי בשכם. בבית החולים טיפלו בנו. בבדיקות התברר שאין לנו שברים, אבל יש לנו הרבה חבלות על הגוף. הרופאה רשמה לנו תרופות לשיכוך כאבים ושיחררה אותנו אחרי כמה שעות. היינו במחסום חווארה מהשעה 7:00 ועד 11:00 בבוקר בערך. אחמד עדיין עצור במחנה חווארה.

עדותו של נאדל מוחמד אחמד אשתייה, בן 30, הוא ירקן, תושב סאלם שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמה א-דיבעי, בסאלם ב-10.10.06.