פגיעת המחסור בחשמל בניהול משק הבית של משפחת אל-ביומי, העיר עזה, ספטמבר 2006

סוהיר אל-ביומי, יועצת לענייני בריאות

אני בעלי וארבעת הילדים שלנו גרים בקומה ה-11 של מגדל המגורים א-שיפאא בעיר עזה.

מאז שישראל הפציצה את תחנת החשמל במחנה נוסייראת (ב-28.6.06), אני וכל בני המשפחה שלי סובלים מהניתוקים של אספקת החשמל. אני לא יכולה לעשות כלום בלי חשמל, כי כל עבודות הבית, תלויות בשימוש בחשמל. החשמל והמים הפכו להיות הדבר המרכזי בחיים שלנו.

בגלל שאנחנו גרים בקומה ה-11, אפילו לצאת מהבית ולחזור אליו זה קשה מאוד בלי חשמל, בגלל המעלית. העלייה במדרגות מעייפת ומתישה אותי מאוד. לפעמים אני צריכה לחכות שעתיים עד שהחשמל יחודש ורק אז אני עולה או יורדת במעלית. אפשר לעלות פעם או פעמיים בשבוע במדרגות עד לקומה ה-11, אבל לעשות את זה כל יום או כמה פעמים ביום, זה טירוף. הרבה פעמים אני מעדיפה לשבת בבית ולא לצאת בכלל.

אני עובדת כיועצת לענייני בריאות בעיריית רפיח. כדי להגיע כל יום לעבודה אני צריכה עכשיו לרדת 11 קומות ולעלות חזרה בסוף יום העבודה. אם אחד הילדים חולה וצריך להגיע לרופא, גם אז צריך לרדת את כל המדרגות ולעלות בחזרה, וזה קשה מאוד, ובמיוחד לילד חולה. העלייה במדרגות לוקחת לי בערך עשרים דקות. הרבה פעמים אני נשארת בבית ומוותרת על ביקור אצל קרובי משפחה או על קניות. אני מתכננת את החיים שלי לפי אספקת החשמל.

בגלל המצב הזה אני כל הזמן במתח. לפעמים כשאין חשמל, השומר של הבניין שלנו מפעיל את הגנראטור בשביל המעלית. אנחנו משתדלים לעשות את זה כמה שפחות, כי הגנראטור צורך כמויות גדולות של סולר, בערך עשרים ליטר לשעה, וזה יקר מאוד.

גם הילדים הפכו לאסירים של זרם החשמל. הם יוצאים מהבית רק בשעות בהן מופעל הגנראטור או כשמתחדש זרם החשמל והמעלית פעילה. הם לא יכולים לרדת לשחק מתי שהם רוצים או לקנות ממתק. הרבה פעמים הם נאלצים להישאר בבית. כשאין חשמל הם גם לא יכולים לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב. כל זה משפיע על מצב הרוח שלהם. לפעמים, הם נשארים ערים מאוחר בלילה, בתקווה שאספקת החשמל תחודש והם יוכלו לצפות בערוצים האהובים עליהם עליהם כמו ספייסטון.

בגלל שאי אפשר לאחסן מזון בקירור אין לי ברירה אלא לקנות מוצרים בכמות שמספיקה כל פעם רק ליום אחד, וקופסאות שימורים. הקניות האלה יקרות ואנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כך לאורך זמן.

אני יכולה לכבס את הבגדים רק כשיש חשמל. הטלביזיה שלנו התקלקלה מהניתוקים החוזרים והנשנים של החשמל. כדי למנוע קלקול של מכשירים צריך להתקין וסת חשמלי לכל מכשיר בבית, וזה מאוד יקר.

כשאין חשמל אין לנו גם מים בבית, כי המשאבה שמעלה אותם לקומה לגג, משם הם עוברים לדירות, לא פועלת. זה פוגע בהיגיינה בבית ומגביל בכל דבר: בניקוי הבית, בכביסה ובשטיפת כלים. קודם הייתי שוטפת את הבית כל יום והילדים היו מתרחצים כל יום, עכשיו אי אפשר, וזה קשה בחום ובלחות של הקיץ. קשה גם בלי המאווררים, שלא פועלים כשאין חשמל.

כדי לחסוך במים אני שוטפת את המקלחת והשירותים במים של שטיפת הכלים. אני מנקה אותם שלוש פעמים בשבוע במקום כל יום. כבר קרה לי כמה פעמים שקניתי מים כדי לרחוץ את הילדים ולשטוף את הבית והכלים וכדי לכבס את הבגדים.

מאז פתיחת שנת הלימודים קשה עוד יותר. צריך להספיק הכל, לנקות, לבשל ולטפל בילדים, כל זמן שיש אור יום. הילדים לא יכולים להכין שעורי בית אחרי שמחשיך, וזה פוגע בהישגים שלהם. כולנו נמצאים בלחץ נפשי. הילדים כל הזמן שואלים למה אין חשמל והם מנסים להבין למה אנחנו חיים במצב הזה. אני מנסה לענות על השאלות שלהם, אבל הניסיון להסביר להם את הדברים מגביר את תחושת הלחץ שלי.

סוהיר סעיד מוחמד אל-ביומי, בת 39 ואם לארבעה, היא יועצת לענייני בריאות ותושבת עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח, ב-15.9.06.