עדויות

מטר ח'מאייסה, סוחר ירקות

אני סוחר ירקות עובד כבר 12 שנים בשוק של ג'נין. לפני שלושה חודשים קניתי משאית מודל 94, בצבע לבן, ואני מעביר בה ירקות מהשוק של ג'נין לשווקים אחרים בגדה המערבית. לפני כן נהגתי לשכור משאית ונהג ולעבור ככה בין השווקים. יש לי היתר מעבר בתוקף מהמינהל האזרחי בסאלם, עבורי ועבור המשאית. בדרך כלל, אני נוסע מג'נין אל השווקים האחרים דרך המחסום שליד ההתנחלות עינב והכפר ענבתא.

החל ב-25.7.06 בערך, החיילים במחסום אוסרים על תושבי ג'נין לעבור בו. ניסיתי לעבור שם בתאריכים 25, 26, ו-27 ביולי, ואחרי שלושה ניסיונות שנכשלו, הפסקתי לנסות.

ביום שלישי, 1.8.06, הייתי צריך להגיע לשוק בביתא, כדי לאסוף 15,000 שקל ויותר ממאתיים ארגזים ריקים של ירקות מסוחר בשם מרעי. יצאתי מג'נין בסביבות 14:00 לכיוון המחסום. היו שם עשרות מכוניות וחיכיתי לתורי. החייל ביקש לראות את תעודת הזהות שלי וכשהוא ראה שאני מג'נין, הוא שאל אותי: "לאן?". עניתי לו: "לביתא" והוא הורה לי לחזור. חזרתי והחלטתי לנסוע בדרך חקלאית שעוברת במישור ראמין. הצלחתי לעבור בדרך הזו, הגעתי לשוק בביתא וקיבלתי את הכסף ואת הארגזים.

חזרתי באותה דרך. לא ראיתי טעם לנסות לעבור במחסום. נסעתי במישור ראמין והתנועה שם הייתה רגילה. פתאום ראיתי מולי ג'יפ האמר, באמצע המישור,ליד אוהלי מגורים של תושבים מהאזור. החיילים סימנו לי לעצור. ארבעה חיילים רצו אלי ופתחו את הדלת של המשאית. אחד החיילים הורה לי לכבות את המנוע ולרדת. לקחתי את תעודת הזהות שלי ואת ההיתר והושטתי אותם לחיילים, אבל אחד מהם זרק אותם. מיד אחר כך, שני חיילים תפסו אותי בידיים שלי וסחבו אותי למטע זיתים.

כשהגענו למטע, החיילים הושיבו אותי מתחת לעץ. התיישבתי, ואחד מהם שאל אותי בעברית מאיפה אני. אני מבין קצת עברית ועניתי שאני מג'נין. אותו חייל התחיל פתאום לירות צרורות מעל הראש שלי ורוקן מחסנית שלמה. אחר כך, הגיעו שני החיילים האחרים וכל הארבעה התחילו להכות אותי בכל הגוף. הם הכו אותי בידיים וגם עם קתות הרובים ובעטו בי. החיילים צעקו בעברית דברים שלא הבנתי. שתקתי ולא ידעתי מה לעשות. המכות הכאיבו לי מאוד. הרגשתי שאני עומד למות ושיננתי את השהאדה ("אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליח האלוהים"). חשבתי, יותר מפעם אחת, שהם עומדים להרוג אותי. כל המחשבות שלי התמקדו במוות.

אחר כך, החייל שירה מעל הראש לי, שם את הקנה של הרובה על היד שלי, וירה לתוכה. ירד לי דם והרגשתי שהיד שלי נשרפת ולא ידעתי מה הכאיב לי יותר - הירי או המכות. החיילים המשיכו להכות אותי במשך יותר מחצי שעה. הם כל הזמן צעקו עלי והכו אותי ולא שאלו אותי כלום.

כשהחיילים הפסיקו להכות אותי, התיישבתי על הברכיים. אחד משני החיילים שהובילו אותי למטע הזיתים התקרב אלי, הרים את הרובה שלו וכיוון אותו אלי. שיננתי שוב את השהאדה. החייל ירה בי ממרחק של פחות מחצי מטר. מיד אחרי הירי הרגשתי הלם, כאב ותחושה שורפת בבטן. חשבתי שהכדור חדר לגוף שלי. התחלתי לחשוב על מה שקורה לי, איזה מין קליעים הם יורים עלי ואיזה מין פציעות יש לי.

אחר כך, שני חיילים תפסו אותי בידיים שלי וגררו אותי על הבטן עד למשאית, שעמדה די רחוק משם. תוך כדי הגרירה שני החיילים האחרים היכו אותי. הגענו למשאית ושני החיילים הרימו אותי והכניסו אותי לתא של הנהג. לפני כן, אספתי את תעודת הזהות שלי מהאדמה אבל לא ראיתי את ההיתר שלי, ולא הייתי מסוגל לחפש אותו. הייתי מותש. אחרי שהחיילים הכניסו אותי למשאית, אחד החיילים אמר לי בעברית משהו, והבנתי מההקשר שהוא אומר לי לא לספר לאף אחד מה קרה. התנעתי את המשאית והמשכתי לנסוע לכיוון ג'נין. כל הסיפור עם החיילים נמשך חצי שעה או ארבעים דקות, ויצאתי משם בסביבות 19:30.

כשהגעתי לסילת א-ד'הר, התקשרתי לאחי, סאמר. סיפרתי לו מה קרה וביקשתי ממנו שיחכה לי בבית החולים. נסעתי מיד לבית החולים בג'נין ושם קיבלתי עזרה ראשונה וטיפול. אחרי שעה בערך שחררו אותי הביתה.

מטר מוסטפא חסן ח'מאייסה, בן 24, נשוי ואב לחמישה, הוא סוחר ירקות, תושב ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בג'נין, ב-7.8.06.