עדויות

עבדאללה אבו מר'ייסב , בן 18

ביום רביעי ה-12.7.06, בסביבות 10:00 בבוקר, הלכתי לרחוב סלאח א-דין. היו שם כלי רכב של הצבא והתקרבתי עד שהייתי במרחק של 250 מטר מהם. רציתי לראות מה קורה ורציתי גם לזרוק עליהם אבנים, אבל פחדתי. עמדתי קרוב לגשר ואדי א-סלקא. התאספו שם עוד נערים, ובסה"כ היינו בערך 20 חברה, מדיר אל-בלח וממחנה הפליטים אל-בורייג'. אני בן 18 והייתי הכי מבוגר בין הילדים.

בסביבות 13:00 בצהריים, כלי-הרכב של הצבא התחילו לסגת. לקח שעתיים בערך, עד שהם התרחקו למרחק של בערך 400 מטרים מזרחה. כולנו ניגשנו למקום שבו הם עמדו קודם. מצאנו שם שני ארגזים של כדורים. נשארנו שם עוד שעתיים ואולי אפילו יותר.

קצת לפני 18:00 הטנקים התחילו הטנקים לירות עלינו. ברחנו משם בלי לקחת את הארגזים של הכדורים. עשרה מאיתנו התפזרו, ונשארנו עשרה בערך. בינתיים אף אחד מאתנו לא נפגע. רצנו למרחק של 150 מטרים בערך והסתתרנו בתוך בור מאוד גדול ורחב. אחרי חמש דקות בערך, בסביבות 18:00 בערב, ארבעה מהנערים יצאו מתוך הבור ונשארנו שישה בתוכו. פתאום ירו עלינו טיל מטוס או מסוק. הטיל נחת במרחק של כ-10 מטרים ממני וביתר את הגוף של חמשת הנערים האחרים שהיו בבור. אני נפגעתי מרסיסים ביד ימין, בגב ובשתי הרגליים. גם ארבעת הנערים שיצאו מהבור נפגעו. אחד מהם נפטר אחר-כך מהפצעים שלו.

הרמתי את אחד הנערים שהגפיים שלו נקטעו ואמרתי לו "תגיד את תפילת ה'שהאדה'". בגלל כל הזוועה שראיתי סביבי לא הרגשתי באותו רגע את הפציעות שלי. לקחתי אותו עד הכביש הראשי, במרחק של 130 מטרים בערך מהמקום שבו נפגענו. התושבים התאספו והתחילו לפנות את הפצועים בעגלות רתומות לסוסים ובמכוניות אזרחיות. האמבולנסים הגיעו אחרי 20 דקות בערך. אחד האמבולנסים לקח אותי לבית החולים "שוהדאא אל-אקצא" בדיר אל-בלח. יחד אתי באמבולנס היה אחד הנערים שנהרגו, שהיה מפויח כתוצאה מהפיצוץ. בבית החולים נתנו לי עזרה ראשונה והוציאו מהגוף שלי תשעה רסיסים. בערך בשעה 21:00 בערב שחררו אותי מבית החולים.

עבדאללה ברייק עבדאללה אבו מר'ייסב, בן 18, הוא תושב אזור אל-מחטה בדיר אל-בלח. את עדותו גבה בביתו זכי כחיל ב-25.7.06.