שוטרי משמר הגבול הכו פלסטיני עד שאיבד את הכרתו לעיני אשתו וילדיו, מחסום בית עווא, יוני 2006

ג'וודאת ר'יית', בן 52

אני גר בעיר חברון באזור H2 בשכונת ג'בל ג'והר.

ב-26.6.2006 אחר הצהרים נסעתי במכונית שלי עם אשתי, ארבע הבנות שלי (בנות 3 עד 14) ושניים מהבנים שלי, בני תשעה חודשים ותשע, לבית עווא. בדרך עברנו בכפר דורא. עצרתי מונית ושאלתי את הנהג איך מגיעים לבית עווא ואם אפשר לנסוע לשם בכביש הישן. הנהג אמר לי שהדרך פתוחה לנוסעים ואין בעיה. שאלתי אותו שוב כדי לוודא והוא אמר שזה בסדר.

רציתי לנסוע בדרך הזאת, שלא נסעתי בה 15 שנים, כדי שאשתי והילדים ייהנו מהנוף בין ההרים לוואדיות. כשהגעתי לתחילת הדרך , היה שם שער ברזל פתוח. שמחתי והמשכתי לנסוע לכיוון בית עווא. בדרך עברתי מכונית של מתנחל. המתנחל עצר ואני המשכתי ולא ייחסתי לזה חשיבות. המשכתי עד שהגעתי למחסום בית עווא, בכניסה לכפר בית עווא, ושם עצרו אותי כמה שוטרי מג"ב. הם היו יותר מעשרה, והתחילו לצעוק עלי בעברית. לא הבנתי מה הם אומרים. ניסיתי להרגיע אותם ולהבין למה הם צועקים ומקללים אותי. שמעתי את המילה "שקט, שקט".

אחד מהשוטרים פתח את דלת המכונית שלי והשוטרים שלפו אותי בכוח מהמכונית. ביקשתי לדבר עם המפקד או קצין. השוטרים הכו אותי ליד המכונית. הם אמרו לי כל הזמן להיות בשקט. הם היו בערך עשרה והם היכו אותי באכזריות בקתות הרובים שלהם ובידיים ובעטו בי. לא ידעתי מאיפה מגיעות המכות.

בזמן שהיכו אותי, שמעתי את אשתי והילדים צועקים מתוך המכונית. הצעקות שלהם הכאיבו לי כמו המכות שחטפתי בכל הגוף. אני חושב שהילדים הקטנים לא ישכחו כל החיים שלהם את המחזה של החיילים שמכים את אבא שלהם מול העיניים שלהם והם לא יכולים לעשות כלום.

התעוררתי בסביבות השעה 21:30 בבית חולים עאליה ושאלתי איך הגעתי לכאן. הייתי לבד ודאגתי לאישתי ולילדים שחשבתי שנשארו במחסום בית עווא.

אחרי זמן קצר, אישתי הגיעה וסיפרה לי שהיא ראתה את כל מה שקרה לי והיא והילדים צעקו. היא אמרה שהיא התעלפה ברגע שראתה שאיבדתי את ההכרה, והכניסו אותה לאמבולנס. אמבולנס אחר פינה אותי לבית-החולים. אשתי התאוששה באמבונלס, שנשאר במחסום, והמשיכה עם הילדים הביתה. היא סיפרה לי שבהתחלה אחד החובשים נהג במכונית מהמחסום עד הכפר בית עווא ושם עלה למכונית קרוב משפחה שלנו, שנהג עד הבית שלנו. אחרי שהיא ראתה שהילדים בסדר, היא הגיעה לבית החולים לבקר אותי.

מהבדיקות שעשו לי בבית החולים עלה שלא נשברו לי עצמות אבל יש לי חבלות בפנים ובחזה. עד עכשיו, חודש וחצי אחרי האירוע, אני עדיין סובל מכאבים בחזה, בעיקר כשאני נושם אן משתעל.

מאז האירוע הגיעו אלינו כמה פעמים רופאים מארגון רופאים ללא גבולות, כדי לתת טיפול נפשי לילדים. אחת הבנות שלי, לאנה בת ה-5, לא דיברה במשך עשרה ימים אחרי האירוע. היא סירבה לדבר על האירוע אבל בסוף פסיכיאטר מ"רופאים ללא גבולות" הצליח לדובב אותה.

ג'וודאת עבד אל-פתאח מחמוד ר'יית',בן 52, נשוי ואב לשלשה עשר, הוא פקיד בווקף, ותושב ג'בל ג'והר שבמחוז חברון. את עדותו גבה בביתו מוסא אבו השהש, ב-8.8.06.