|
חיילים ירו על פועלים שניסו לעבור בפרצה בגדר ופצעו קשה אחד מהם, דיר בלוט, מחוז סלפית, אפריל 2006
ח'אלד פאנון, פועל בניין
עד לתחילת חודש פברואר 2006 עבדתי בהתנחלות אלעזר. כשהסתיים הפרויקט שעבדתי בו התחלתי לחפש עבודה, אבל לא מצאתי עבודה באזור הקרוב. עברו עלי זמנים קשים, ביום חיפשתי עבודה, ובלילה לא יכולתי להירדם. הייתי בלחץ נפשי גדול, בגלל שאני המפרנס היחיד של המשפחה שלי, שכוללת את ההורים שלי ושש אחיות, הקטנה בת שש והגדולה בת 25. בסוף חודש מארס, הציע לי מישהו מהכפר להצטרף אליו לעבודה באלעד, אבל בתנאי שאני אישן שם. לא רציתי לישון מחוץ לבית, אבל מחוסר ברירה, הסכמתי לבסוף. ביום שבת, ה-1.4.06, יצאתי מנחאלין עם שבעה צעירים מנחאלין ואחד מחוסאן. נסענו לכפר דיר בלוט שבאזור רמאללה, משם אפשר לעבור לאלעד. הגענו לדיר בלוט בסביבות השעה 18:00 בערב, וחיכינו במרכז הכפר עד השעה 18:30. אחר כך הלכנו ברגל אל החלק המערבי של הכפר דיר בלוט, מרחק של כ-500 מטרים, עד שהגענו לחורשה. המתנו שם עד שהחשיך. בסביבות השעה 19:30, ווידאנו שאין סיורים צבאיים באזור ואז התקדמנו ברגל למרחק של כקילומטר לכיוון מערב עד שהגענו לגדר תיל שיש בה פתח קטן, ומהצד השני שלה יש דרך סלולה שמיועדת לכוחות הביטחון והצבא. עברנו בפתח, אחד אחרי השני ואז חצינו את הדרך וירדנו לתעלה שמקבילה לכביש. ידענו שגם בגדר התיל שבצד השני יש פתח שאפשר לעבור בו, ולהגיע לאלעד אחרי שעה של הליכה. ירדתי לתעלה. חלק מהפועלים ירדו לפניי וחלק היו עדיין מאחוריי. פתאום שמעתי ירי אינטנסיבי ואיבדתי את הריכוז. התחלתי להתרוצץ הלוך וחזור בתוך התעלה וחיפשתי את הפתח בתיל כדי לברוח דרכו. לא הצלחתי למצוא אותו ולא יכולתי לחזור לצד השני, ואז זרקתי את עצמי על קרקעית התעלה, כדי להסתתר מהקליעים. כל זה קרה תוך כמה שניות. הירי היה אינטנסיבי מאוד. אחרי כמה שניות, שמעתי צעקות ובקשות עזרה במרחק של 15- 20 מטרים ממני. בינתיים הבחנתי באורות שמכוונים אלי ואל החברים שלי. האורות באו מפנסים שמחוברים לרובים. ראיתי שני חיילים עומדים מעל הכביש שמשקיף על התעלה שהיינו בתוכה. ראיתי את נאסר שוכב על קרקעית התעלה, ואז הבנתי שהוא נפגע. עמדתי והתחלתי לצעוק לחיילים בערבית "למה אתם יורים? אנחנו סתם פועלים שרוצים להגיע לעבודה שלנו." החיילים צעקו עלי בעברית והורו לי לשתוק. אחד החיילים ירד אל המקום שבו שכב נאסר, והחייל השני נשאר למעלה כשהוא מכוון את הרובה שלו עלינו. התקדמתי לעבר החייל ולעבר נאסר, ואז ראיתי כתם דם גדול על הקרקע, מתחת לנאסר. ראיתי שהוא נפגע ברגל, שהשריר שמתחת לברך כמעט מפוצץ ושיורד לו המון דם. החייל הביא חוט דק וקשר אותו מעל אזור הברך ברגל ימין של נאסר. הוא הידק את הקשירה באמצעות מקל קטן, אבל הדימום לא פסק. שמתי את היד שלי מתחת לראש של נאסר בגלל שהוא הטיח את הראש שלו ברצפה בגלל הכאבים העזים. החייל ביקש ממני לדבר עם נאסר כל הזמן ולא לתת לו להירדם או לאבד את ההכרה, ולבקש ממנו כל הזמן לנשום נשימות עמוקות. השעה הייתה בערך 20:00 בערב. אחרי חצי שעה, בערך בשעה 20:30, הגיע למקום סיור צבאי. נדמה לי שהסיור הוזעק לאזור, כי שמעתי קודם את החייל שעמד לידי מבקש מהחייל שעמד למעלה להזעיק תגבורת. חייל או שניים ירדו למקום שבו היינו, ואחרי כמה רגעים הם עלו למעלה ונשארתי עם החייל שהיה עם נאסר מההתחלה. עד כמה שאני זוכר הוא היה בגובה בינוני, עם שיער חלק, ועור שחום. הוא כל הזמן שאל את החייל שעמד למעלה מה קורה עם האמבולנס ולמה הוא מתעכב. החייל שעמד למעלה ענה לו כל פעם "עוד עשר דקות או חמש" או משהו כזה. בינתיים, אני והחייל דאגנו להטות את הראש של נאסר הצידה כדי שייפטר מהרוק והריר שהיו לו בתוך הפה והפריעו לנשימה שלו. ניקיתי את הפה שלו בחתיכת בד. בערך ב- 21:30 הגיעו עוד כמה חיילים. החייל ביקש ממני להתרחק ולתת לרופאים או לצוות הרפואי לטפל בנאסר. התרחקתי כמה מטרים, ואז ראיתי שני אמבולנסים עומדים על הכביש. אמבולנס אזרחי לבן מסוג GMC , ואמבולנס צבאי גדול. הם הגישו לנאסר עזרה ראשונה במשך חצי שעה בערך, ואחר-כך החיילים הרימו אותו והעבירו אותו לאמבולנס הלבן. החיילים העבירו באלונקה לאמבולנס הצבאי את מאהר עבד אל-חמיד, שנפצע בגלל כשנפל לקרקעית של אחד מפתחי הניקוז בתעלה שהיינו בתוכה. אחר כך החיילים הורו לי ולחברים שלי לעלות על האמבולנס הצבאי. חוץ ממאהר עבד אל-חמיד היו באמבולנס נאאיל מוחמד, פדל עבד אל-חמיד, מאהר עיסא ועבדאללה. שני צעירים אחרים הצליחו לברוח בחזרה לדיר בלוט כשהירי התחיל. אחרי נסיעה של 20 דקות בערך באמבולנס הצבאי, הגענו למחסום כפר קאסם ושם הורידו אותנו מהרכב. מאהר הפצוע נשאר בתוך האמבולנס. במחסום היו בערך 40 פועלים פלסטינים שעמדו בגשם שוטף והורו לנו לעמוד לידם. זה היה בסביבות 22:30. אחרי 20 דקות בערך הורו לנו לעבור לצד השני של המחסום ולעלות על אוטובוס צבאי. בתוך 20 דקות בערך האוטובוס התמלא בפועלים פלסטינים. באוטובוס היו ארבעה חיילים, בנוסף לנהג. האוטובוס התחיל לנסוע. לא ידעתי לאן נוסעים. אחרי נסיעה של שעה בערך, האוטובוס עצר בפתח של תחנת משטרה שאני לא מכיר ולא יודע איפה היא, ועמד שם במשך 40 דקות. אחר כך האוטובוס המשיך בנסיעה. תוך כדי נסיעה, אחד החיילים התחיל לקרוא את השמות של הנוכחים באוטובוס לפי תעודות הזהות שהיו לו. הוא חילק את תעודות הזהות לאנשים. אחרי 20 דקות בערך, האוטובוס עצר באזור פתוח. לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. בחוץ ירד גשם חזק מאוד. החיילים הורו לנו לרדת מהאוטובוס, אבל אנחנו סירבנו כי לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. אחרי ויכוח של רבע שעה בערך עם החיילים הנהג סגר את הדלת, ואחד החיילים דיבר אתנו וביקש מאתנו לסכם בינינו על מקום שבו יורידו אותנו. ביקשנו שייקחו אותנו למחסום זעתרה. הגענו למחסום זעתרה בסביבות 02:00 בבוקר. כשירדנו מהאוטובוס ירד עדיין גשם שוטף והיה מאוד קר. הפועלים שגרו שם בסביבה הלכו ברגל או התקשרו וביקשו שיבואו לקחת אותם. אני נשארתי שם יחד עם החברים שלי ועוד כמה פועלים מהאזור בערך עד שלוש וחצי לפנות בוקר, ואז מצאנו רכב שהסיע אותנו לכפר נעלין. הגענו לנעלין בזמן הקריאה לתפילה של הבוקר. נכנסנו למסגד. הבגדים שלנו היו רטובים, היה לנו קר מאוד והיינו רעבים. חלק מאיתנו הלכו לישון במסגד. אני ראיתי מקום מואר, הלכתי לשם והתברר שזו מאפייה. נכנסתי לשם והעובדים במקום קיבלו אותי ונתנו לי אוכל. אחר-כך, בשש בבוקר, הלכתי לישון. ישנתי עד תשע ואז החברים שלי באו. חזרנו ביחד לנחאלין. סתם סיכנו את החיים שלנו ועדיין לא הייתה לנו עבודה.
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
