חיילים היכו שבעה צעירים פלסטינים, חמישה מהם קטינים, אזור חברון, 3.3.06

תאמר עמרו, מכונאי רכב

אני גר בסינג'ר שעל הכביש בין חברון ודורא. בשנת 2004 נפצעתי במותן מירי של הצבא הישראלי ואני עדיין סובל מכאבים באזור הפציעה.

ביום שישי, 3.3.06, בסביבות השעה 15:00, הלכתי עם שלושה חברים לטייל בחורשות שליד הבית שלי, שנמצאות מול ההתנחלות בית חגי. היו איתי סעד יאסר שאהין, בן 15, ספוות פואד אל-ח'טיב, בן 15 ומוחמד מאהר עבידו, בן 17. אחי, עאמר, בן 15, היה איתנו בהתחלה ועזב אחרי כמה דקות. התחלנו לעשן נרגילה ונהנינו. ישבנו במרחק של קילומטר בערך מכביש 60, ושל יותר משני קילומטרים מההתנחלות. אחרי כמה זמן, סעד שאהין התחיל ללכת הביתה. פתאום הופיעו שלושה חיילים במרחק של כמה מטרים מאיתנו. אחד מהם היה גבוה ורזה עם עור שחום. הוא דיבר ערבית טובה. שני החיילים האחרים היו גבוהים, בלונדינים ורזים. לאחד מהם היה שפם.

החיילים ראו שסעד עוזב וקראו לו לחזור. הוא חזר ועמד לידנו. החיילים כיוונו אלינו את הרובים שלהם והורו לנו לקום ולא לזוז. כשנעמדנו, הם אמרו לנו להסתובב ושניים מהם ערכו עלינו חיפוש. החייל השלישי המשיך לכוון אלינו את הרובה שלו. אחר כך הם אמרו לנו לתת להם את תעודות הזהות שלנו. נתתי להם את התעודה שלי והחברים שלי אמרו להם שאין להם תעודות זהות. החייל השחום לקח את התעודה שלי ושם אותה בכיס שלו ושני החיילים הבלונדינים באו אלי וקשרו לי את הידיים מאחורי הגב באזיקים מפלסטיק. שלושת החיילים התחילו להכות אותנו. הם נתנו לנו אגרופים, בעטו בנו והיכו אותנו עם קתות הרובים שלהם. תוך כדי המכות הם גם קיללו אותנו. לא הבנתי למה הם עושים את זה. הם היכו אותנו במשך יותר מרבע שעה וכשהם הפסיקו, הם הורו לנו לבוא איתם לכביש. אחד החיילים תפס אותי בזרוע והלכנו ראשונים. החברים שלי הלכו מאחוריי ושני החיילים האחרים, מאחוריהם. תוך כדי הליכה, החייל שהחזיק אותי בעט בי ופעמיים הוא הכשיל אותי עם הרגל שלו ונפלתי על האדמה. שמעתי גם את החברים שלי צועקים מהמכות.

אחרי רבע שעה בערך, הגענו אל הכביש והחיילים הושיבו אותנו בשוליים והמשיכו לבעוט בנו ולהכות אותנו עם קתות הרובים שלהם. כשישבנו שם, הגיע ג'יפ מסוג האמר. הוא נעצר על הכביש והנהג נשאר לשבת בפנים. שני החיילים הבלונדינים המשיכו להכות אותנו ולבעוט בנו. החייל השחום שלקח את תעודת הזהות שלי, התקשר במכשיר הקשר כדי לבדוק את התעודה. בסביבות 18:30, שמעתי שקוראים לנו. הקריאות הגיעו מכיוון ההרים. זיהיתי את הקול של אחי, עאמר, ושל טארק, אח של מוחמד. גם החיילים שמעו את הצעקות שלהם והחייל השחום קרא להם לבוא למקום שבו היינו. עאמר וטארק הגיעו עם אחי, סאמר, בן 18, ומאזן חמזה אבו קווידר.

כשהם הגיעו, החיילים הושיבו אותם לידנו ובעטו בכולנו. אחרי עשרים דקות בערך, החייל השחום אמר לכולם להסתלק. כולם קמו והחייל נתן לכל אחד עוד כמה מכות לפני שהם הלכו. גם אני קמתי ללכת, אבל החייל השחום אמר לי להישאר. הם השאירו גם את מוחמד עבידו וראיתי אותו מרים צמיג מהאדמה, תולה אותו על הצוואר והולך לכיוון ההר. החייל השחום הגיע אלי כשהוא מחזיק את תעודת הזהות שלי. הוא שאל אותי אם כבר נפצעתי בעבר. פחדתי מאוד ואמרתי לו בהתחלה שלא. החייל ענה שאני משקר ונתן לי סטירה. הוא הרים את החולצה שלי וראה את הצלקת מהפגיעה. הוא נתן לי כמה אגרופים בצלקת וצעקתי. גם האזיקים לחצו לי על הידיים וכאב לי. תוך כדי המכות הוא שאל אותי: "אתה נפצעת?". בסוף אמרתי לו שכן נפצעתי בעבר והוא נתן לי בעיטה חזקה על הצלקת. חשבתי שאני מאבד הכרה מרוב כאב. החייל לא עזב אותי והמשיך לתת לי סטירות ואגרופים במשך יותר מעשרים דקות. הייתי במצב קשה, צעקתי ובכיתי. בסוף החייל חתך את האזיקים, החזיר לי את התעודה והורה לי לעזוב את המקום.

הלכתי בקושי חמישים מטרים ונפלתי. החברים שלי, שחיכו לי באזור, רצו אלי ועזרו לי לקום. אמרנו למאזן אבו קווידר וספוות אל-ח'טיב שילכו הביתה ויחזרו עם מכונית. בינתיים, החברים שלי עזרו לי ללכת עוד 300 מטרים בערך ואז התיישבנו לנוח. אחרי כמה דקות הגיעו שלוש מכוניות. באחת מהן נסעתי לבית החולים עאליה בחברון. הייתי מאושפז שם למשך הלילה וכמעט כל היום שלמחרת.

תאמר יוסף מוחמד עמרו, בן 18, הוא מכונאי רכב ותושב סינג'ר שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, במוסך שבו הוא עובד, ב-12.3.06.